הודעת המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות

“בישראל פטיש הגזירות היה כבד וכואב יותר מאיטליה בשיא התחלואה”; “פתיחת מערכת החינוך הייתה לא מאורגנת בניגוד למדינות אחרות בעולם”; “מדיניות הפחדה לא יעילה, ועלולה לגרום לציבור לא לשמור על הנהלים”; “מומחי בריאות הציבור התריעו כבר בינואר שצריך לחזק את מערך האפידמיולוגי”; “מספר הנדבקים האמיתי בישראל ככל הנראה גבוה פי עשרה”.

להלן עיקרי הדברים ממפגש מדיניות בנושא הקורונה של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות:

במפגש מדיניות בריאות בנושא מגפת הקורונה של המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות שנערך אתמול (יום ב’) התנהל דיון בהנחיית המנהל המדעי של המכון הפרופ’ חיים ביטרמן ובהשתתפות פרופ’ אורה פלטיאל, מר עמית גינזבורג ופרופ’ חגי לוין. החלק הראשון של הדיון עסק במדיניות ציבורית בעידן הקורונה. להלן עיקרי הדברים:

פרופ’ אורה פלטיאל – המטולוגית בכירה בהדסה ובי”ס לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית:

“אנחנו מוצפים באינפורמציה ותוך חמישה חודשים יש פרסומים מדעיים רבים. אפשר למצוא בגוגל יותר מחמישה מיליארד אזכורים לקורונה באנגלית ו-23 מיליון אזכורים לקורונה בעברית. יש כמה גופים שמתעסקים באיסוף נתונים על המחלה כך למשל יש את “מרכז הידע והמידע” של אמ”ן גוף עלום שאנחנו לא יודעים מי עומד מאחוריו וגם את ה- “Coronavirus Government Response Tracker” גוף שמאגד כ- 100 חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד שעורכים השוואות בתחום המדיניות הציבורית ב-160 מדינות בעולם. המטרות של המחקר המשווה שעשינו במימון המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, היו למפות את הצעדים שננקטו, השוואת מערכות הניטור, מעקב אחר שינויים במדינות, זיהוי הגורמים לשינוי, ניתוח יעילות הצעדים שננקטו ולהנגיש את המידע בעברית לציבור”.

“בשיא המגיפה בחודש אפריל, ישראל נקטה בגזירות שהיו בין החמורות ביותר בעולם, אפילו חמורות יותר מאלו שננקטו באיטליה. אם נשתמש במודל ‘הפטיש והריקוד’ של תומאס פויו, השימוש בפטיש הגזירות היה מהיר, חזק ועצום. אחרי הגזירות הגיע הריקוד שהיה מאוד משונה. הוא לא היה אלגנטי, ולא נעשה בצעדים מדודים.

“במחקר שלנו ערכנו השוואה לגבי מערכת החינוך. כמעט כל המדינות בעולם סגרו את בתי הספר בזמן המשבר. אבל ככל שהמידע התרחב למדנו שהילדים הם חלק קטן מהמגפה והם לא ‘מפיצי על’. על סמך הנתונים שהצטברו הוחלט לפתוח את בתי הספר בצורה מדודה ומבוקרת. בפועל הדברים קרו אחרת. פתחו את מערכת החינוך לא רק לילדים קטנים, אלא גם את התיכונים ואת הישיבות התורנויות, ביטלו את הקפסולות ולכן הגענו מהר מאוד למשבר הגימנסיה”.

פרופ’ חגי לוין – יו”ר איגוד רופאי בריאות הציבור:

“אי אפשר לאמץ את המדיניות שהייתה במדינות אחרות בעולם ולקבל אותה ‘כזה ראה וקדש’, צריך להתאים אותה למציאות הישראלית. צריך לזכור שגם מה שמניע את הציבור זה דוגמה אישית של המנהיגים וכאן הייתה לנו בעיה עם הדבר הזה”.

“מתן מידע קונקרטי וספציפי, כולל דוגמאות למקרים של אנשים שנדבקו, היה עוזר להפחית את דחק הנפשי, מגדיל את אמון הציבור וגורם לו להקפיד על הנהלים. מנגד, הפחדה גורמת להפחתת אמון הציבור ולפגיעה בשמירה על הנהלים. אמרנו את זה כבר בינואר ובפברואר ולא רק עכשיו. קראנו כבר לפני מספר חודשים לחיזוק מערכת הבריאות בין היתר לתגבר את מערך החקירות האפידמיולוגיות ולתת תגובה מידתית והוגנת חברתית”.

“הכותרות בעיתונים על כמות החולים הן דרמטיות. אבל זה רק קצה הקרחון של הנדבקים. מסקר סרולוגי שנערך בישראל ומסקרים דומים בעולם מספר הנדבקים האמיתי גדול פי עשרה. אם יש אלף מאומתים חדשים ביום ייתכן ויש עשרת אלפיים נדבקים חדשים. זה משהו שצריך לחקור אותו לעומק כדי לקבל החלטות מקצועיות”.

בחלק השני של המפגש נערך דיון בנושא כלכלה בימי קורונה, בהנחיית פרופ’ גבי בן נון מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון ובהשתתפות פרופ’ צבי אקשטיין ופרופ’ עמיר שמואלי. להלן עיקרי הדברים:

“בישראל אין שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד. זה כישלון עצום ומישהו צריך לשלם על זה את המחיר”; “אפשר היה לנקוט בסגרים מקומיים כמו בקוריאה וטאיוואן ולפגוע פחות בכלכלה”; “עלות הסגר המלא עלתה 860 אלף שקלים לשנת חיים לעומת 340 אלף שקלים לשנת חיים שנקבעה בסל הבריאות”; “אם בסגר מלא נחסכו חיים של אלף בני אדם העלות של שנת חיים מוערכת ב- 7.5-15 מיליון שקלים”.

פרופ’ צבי אקשטיין – דיקאן ביה”ס טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה

“טאיוואן וקוריאה הדרומית נערכו למגיפה בגלל הסארס. הם נקטו בשלושה צעדים חשובים: בדיקות ביצוע בדיקות בהיקף רחב לגילוי נשאים, זיהוי מסלולי ההדבקה, וחקירות אפידמיולוגיות מהירות לזיהוי המגעים. הם למעשה עשו סגרים נקודתיים אבל אף פעם לא סגר כולל ולא פגעו בכלכלה המקומית. המדינות האלו עשו את זה בינואר, בישראל כבר יולי ועדין לא נקבע שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד ממוקד הכולל סגירה של שרשראות ההדבקה. זה כישלון עצום ומישהו היה צריך לשלם על זה את המחיר”.

“בישראל התוצר לנפש יורד ב8% – בדומה לאוסטריה, שיעור האבטלה צפויים להיות גבוהים יותר (12% מול 5.5%) והגירעון עמוק יותר (11.5% מול 7.1%). מנגד במדינות כמו קוריאה הדרומית וטאיוואן שיעור הצניחה הוא הרבה יותר נמוך בהשוואה לישראל. כלומר המחיר הכלכלי לסגרים ממוקדים ולמדיניות סדורה לטיפול בקורונה איננו תחליף למדיניות כלכלית נכונה. אם היינו נוקטים כמוהם באותה מדיניות של בריאות ציבורית גם הכלכלה שלנו הייתה נפגעת פחות”.

“הסגר גרם לאובדן של 6% מהתוצר של מדינת ישראל. הפער בין סגר מלא לסגר ממוקד הוא 85 מיליארד שקלים על פני שנתיים. הערכה שמספר המתים בסגר גורף וסגר ממוקד הוא דומה והוא מוביל לכ-300 מתים ומנגד יש פגיעה אנושה בכלכלה בסגר מלא. כמו כן, ברור שללא סגר בכלל מספר המתים היה גבוה ומוערך בכ-15 אלף בני אדם. מכל הנתונים האלו עולה שעלות שנת חיים בסגר גורף היא 860 אלף שקלים. מדובר בעלות גבוהה מהקריטריון שנקבע כעלות שנת חיים בסל הבריאות שמוערכת בכ-340 אלף שקלים על ידי כלכלנים”.

“התמיכות הפיסקליות שהובטחו בישראל היו נמוכות יותר ממדינות אחרות ועמדו על 6% מהתמ”ג, אבל הפער הגדול בין ישראל למדינות אחרות היה בתמיכות לטווח הארוך. עד היום רק 60% ממה שהובטח באמת מומש ועיקר הנפגעים הם העסקים הקטנים. כל המדינות עושות דחייה של מיסים, רוב המדינות לוקחות חלק מעלות השכירות. בישראל יש מדיניות מיסים לא מוגדרת היטב לטווח הקרוב, אין מעורבות ממשלתית בשוק השכירות ולכן התוצאות הן שיעור גדול משמעותית של עסקים שנסגרים, מאבקים משפטיים וירידה בביקוש לעבודה ואבטלה מתמשכת”.

“לממשלה יש הרבה משימות: לבנות מדיניות של סגרים ממוקדים ולא של סגר גורף כדי לא להגיע לגל שלישי, לבנות רשת ביטחון למובטלים עם מנגנון חל”ת גמיש, לבנות רשת ביטחון לעסקים ששורדים במידה ויהיו גלים נוספים, וקביעת מדיניות פיסקאלית תומכת תעסוקה ופריון”.

פרופ’ עמיר שמואלי – פרופ’ אמירטוס, בי”ס לבריאות הציבור הדסה, האוניברסיטה העברית:

“קיים מתח בין רפואה וכלכלה והוא בא לידי ביטוי בקורונה גם בגל הראשון וגם בגל השני. בקבלת החלטות נבונה ושקופה צריך לקחת את כל האופציות הקיימות לחשב לכל אחת מהן מה יהיו התוצאות וכך נוכל לדרג את כל אחד הצעדים. בישראל לא היה ברור מה היו השיקולים. כעת אנחנו יכולים לבדוק בדיעבד כמה אנחנו שילמנו על כל שנת חיים שנחסכה כתוצאה מסגירת הכלכלה”.

“אנחנו עדיין לא יודעים לחלוטין מה המחיר של סגירת הכלכלה ומה מספר שנות החיים שנחסכו בעקבות הסגר המלא. ניתן להעריך שסגירת הכלכלה עלתה בין 60-120 מיליארד שקלים  (5-10 אחוז מאובדן תוצר). לגבי מספר הפטירות שנמנעו אף אחד לא יודע בדיוק אבל לפי הערכה של מרכז המידע והידע של אמ”ן ניצלו חייהם של 44 אלף בני אדם, התחזיות של פרופ’ וקסמן ממכון ויצמן העריכו שניצלו חייהם של 10-25 אלף בני אדם, ויש כאלו שגורסים שמדובר על בין אלף לעשרת אלפים בני אדם בלבד”.

“הגיל הממוצע של התמותה של חולה הקורונה היא 82 וכל חיסכון של נפטר מוביל לחסכון של שמונה שנים (וזה אומדן חסר בגלל שחלקם היו עם מחלות כרוניות אחרות). לכן אם היו נמנעים 44 אלף פטירות העלות לשנת חיים הייתה בין 170 אלף ל-300 אלף שקלים, אבל אם בזכות הסגר נמנע מותם רק של אלף בני אדם אזי עלות לשנת חיים הייתה מוערכת בין 7.5-15 מיליון שקל”.

“הנכונות החברתית לשלם על שנת חיים לא נאמרת אף פעם בפירוש אבל ניתן להסיק עליה מכל מיני מקורות. על פי נוהל פרויקטים תחבורתיים (משנת 2012) שווי של שנת חיים מוערכת ב-140,000 שקלים. זה נמוך בהרבה מכל מספר אחר בקורונה. על פי שווי של שנת החיים שנקבעה על-פי הקריטריון של סל הבריאות המשמעות היא ששנת חיים במגפת הקורונה שווה פחות או יותר אותו הסכום רק במידה וניצלו 20-44 אלף בני אדם כתוצאה מהסגר”.

“לכן יש סיכוי סביר שקבענו רף חדש של הנכונות לשלם על חיים שהוא גבוה לאין שיעור ממה שהיינו רגילים. מכאן נובע שאם רוצים לשמור על שיוויון צריך להשקיע הרבה יותר כסף בתקציבים של משרדים האמונים על בריאות ובטיחות הציבור כי אחרת יבואו חולים שלא קיבלו תרופה בסל ויטענו שהם מופלים לרעה כי בשביל להציל חיים בקורונה המדינה שילמה הרבה יותר”.