במחקר מקדמי שבוצע במטופלים עם סוכרת סוג 2 נמצא שהשימוש בחוסמי PDE5 (לטיפול בהפרעות זקפה) היה קשור עם ירידה בתמותה מכל סיבה, גם בגברים שסבלו לפני כן מאוטם שריר הלב (MI) וזאת במהלך 5 שנות מעקב.

מחקר נוסף שבו לקחו חלק מאותם חוקרים ושהוצג גם הוא בכנס האגודה האמריקאית לסוכרת (ADA) דיווח על ממצאים דומים בקרב אוכלוסיות שונות של גברים עם סוכרת סוג 2 , אשר חלק מהם גם קיבל טיפול בטסטוסטרון.  מחקר זה הראה שחוסמי PDE5 וטסטוסטרון באוכלוסיה שאובחנה עם היפוגונאדיזם, קשורים באופן בלתי תלוי בירידה בתמותה.

במחקר הראשון ביקשו ההחוקרים לבחון אם גברים עם סוכרת סוג 2 הנוטלים חוסמי PDE5 נהנים מהישרדות גבוהה יותר מאלה שאינם נוטלים תרופות אלה. המחקר היה רטרוספקטיבי וכלל ניתוח של 7,860 גברים בגילים 40-89 שטופלו ב-42 מרפאות כלליות באנגליה, אשר אובחנו עם סוכרת סוג 2 , והיו במעקב למשך 5 שנים. כ-23% מהגברים במחקר נטלו חוסמי PDE5 (ויאגרה, סיאליס ולויטרה) .  קבוצה זו הייתה עם סיכון מופחת לתמותה 5 שנתית בהשוואה לקבוצה שלא נטלה תרופות אלה : 18% לעומת 25% . גם לאחר התאמות לגורמי סיכון נוספים כמו גיל, eGFR , היסטוריה של MI , לחץ דם סיסטולי , ושימוש בסטטינים, חסמי בטא, אספירין ומטפורמין – הגברים בקבוצת חסמי PDE5 לטיפול בהפרעות זקפה היו עדיין עם סיכון מובהק (P= .038) מופחת לתמותה של 0.83.

החוקרים מדגישים כי בקבוצה של 432 גברים עם MI בעברם, אלה שטופלו בחסמי PDE5 היו בסיכון מופחת לתמותה מ-MI של 38% בהשוואה לאלה שלא נטלו הטיפול, וזאת לאחר התאמות לגורמי סיכון נוספים (HR, 0.62; P= .001 ).

באופן דומה, מבין הגברים עם MI בעברם, מעט יותר גברים בקבוצה שקיבלו חסמי PDE5 נפטרו במהלך 5 שנות מעקב בהשוואה לאלה שלא טופלו בחסמי PDE5 : שיעור של 24.1% לעומת 31% .

החוקרים משערים שהשיפור הזה בהישרדות במטופלים הנוטלים חסמי PDE5 ניתן להסבר חלקי ע”י העובדה שתרופות אלה גורמות להפחתה בשיחרור GMP מחזורי ובכך מגינות על המערכת הקרדיווסקולרית.

במחקר השני שנועד לבחון את האפקט של טיפול חליפי של טסטוסטרון על תמותה לאחר התאמות בשל שימוש בחסמי PDE5 (בשל האפשרות שתרופות אלה קשורות לתמותה מופחתת) . המחקר כלל 857 גברים עם סוכרת סוג 2 שגוייסו מחמישה מרפאות ראשוניות באנגליה בין 2007 ל-2009 ואשר היו במעקב 5.8 שנים. 

המחקר כלל גם 320 גבים עם רמות נורמליות של טסטוסטרון (מעל 12 ממול/ל) ו-362 גברים עם רמות נמוכות (מתחת ל-12 ממול/ל’) אשר לא טופלו עם טסטוסטרון . 175 גברים אחרים עם רמות נמוכות של טסטוסטרון קיבלו טיפול בטסטוסטרון חליפי. כ-20% מהמשתתפים נטלו גם חסמי PDE5 .

בתת הקבוצה של 682 מטופלים שלא נטלו טסטוסטרון, הגברים שנטלו חסמי PDE5 היו בסיכון מופחת לתמותה של פי 15 (!) לאורך 5.8 שנות מעקב בהשוואה לאלה שלא נטלו הטיפול. (סיכון יחסי 0.06, P= .007) , וזאת לאחר התאמות לגיל ונטילת סטטינים.

החוקרים מאמינים, וזאת בשל הסיכון הגבוה של חולי סוכרת חדשים לפתח הפרעות בתפקוד המיני, שיהיה זה בקרוב מהלך שגרתי להציע למטופלים אלה, ביחד עם הטיפול בסוכרת וגורמי הסיכון של כולסטרול ולחץ דם , גם טיפול בחסמי PDE5 …

במסגרת אותו מחקר, נמצא גם שהגברים שטופלו בטסטוסטרון היו בממוצע צעירים יותר ב-5.4 שנים, עם BMI , לחץ דם, המוגלובין מסוכרר וכולסטרול גבוהים יותר, עם סיכוי של פי 2 לקבל טיפול בחסמי PDE5 (שיעור של 36.6% לעומת 15.5%) בהשוואה לאלה שלא טופלו בטסטוסטרון. 

מבין הגברים שקיבלו טיפול בסטסוסטרון אך לא נטלו חסמי PDE5 , הטיפול בטסטוסטרון גם היה קשור עם ירידה מובהקת ( P= .027 ) של 62% בתמותה במהלך תקופת המעקב, לאחר התאמות לגיל ונטילת סטטינים.

החוקרים מדגישים כי זהו המחקר הפרוספקטיבי הראשון המראה כי באוכלוסיה עם סוכרת סוג 2 טיפול חליפי בטסטוסטרון הניתן באופן תקין לגברים שזוהו עם חסר והיפוגונאדיזם מוכח,, וטיפול בחסמי PDE5 , קשורים באופן בלתי תלוי בירידה בתמותה מכל סיבה.

החוקרים מציינים שרק 80 גברים במחקר נטלו חסמי PDE5 וטסטוסטרון, ולכן לא ניתן בשל המספר הנמוך היה להגיע למובהקות סטטיסטית באשר להשפעה של השילוב על תמותה.

לדעת החוקרים המימצאים הללו מעבירים מסר ברור באשר לבטיחות הטסטוסטרון שהייתה לאחרונה במחלוקת לאור אזהרה שפירסם ה-FDA על סיכון לתופעות לוואי קרדיווסקולריות.

.

American Diabetes Association 2015 Scientific Sessions; June 7, 2015; Boston, Massachusetts.Abstract 7-LB,Abstract 9-LB