עפ”י מחקר ה- Controlled Abciximab and Device Investigation to Lower Late Angioplasty Complications (CADILLAC) טיפול באמצעות סטנט מביא לשיפור בתוצאות לטווח ארוך של הטיפול באוטם חריף של שריר הלב (AMI) בהשוואה לצינתור והרחבה עם בלון בלבד, אפקט המושג ע”י הורדת שיעור החסימה המחודשת.

 לגבי abciximab (Reopro), הראה המחקר שהוא משפר דווקא את התוצאות לטווח הקצר ע”י כך שהוא מוריד את הסיכון לארוע טרומבוטי ולכן גם את הצורך לרה-וסקולריזציה דחופה.

למחקר הפרוספקטיבי, שבא לבדוק את יחס עלות-תועלת של שני הטיפולים הללו ביחד ובנפרד, נכנסו 1703 חולים שהגיעו עד 12 שעות לאחר ארוע משוער של MI והופנו לאנגיוגרפיה קורונרית דחופה. החולים חולקו ל-4 קבוצות: אחת עברה אנגיופלסטיה באמצעות בלון בלבד (PTCA), בשניה הוסיפו לטיפול זה abciximab השלישית עברה אנגיופלסטיה והחדרת סטנט לעורק הפגוע ואילו לרביעית הוסיפו לטיפול באמצעות הסטנט abciximab

החוקרים חישבו את איכות החיים של החולים בהתחשב בתוחלת החיים הצפויה (יחידות QALY) ומצאו שהיא היתה 11.99 QALYs לכל שנה. עלות הטיפול הרפואי לאחר השנה הראשונה הוערכה ב-3801$ לשנה לחולה תוך הסתמכות על נתונים של מחקר קודם בנושא.

החוקרים ציינו שבקבוצת ה-PTCA נאלצו 18% מהחולים לעבור החדרת סטנט כיוון שהטיפול הראשוני נכשל.

העלות הממוצעת של הטיפול באמצעות סטנט היתה יקרה ב-1148$ לחולה בהשוואה לעלות הטיפול באמצעות בלון בלבד. עלות הטיפול בקבוצה שקיבלה abciximab היתה גבוהה ב-1122$ לחולה בהשוואה לקבוצת החולים שלא קיבלו את התרופה.

החוקרים מצאו שבטווח הקצר התוצאות בקרב החולים שעברו PTCA היו זהות לאלו שעברו בנוסף החדרת סטנט הן מבחינת התמותה בביה”ח, הן מבחינת הצורך לרה-וסקולריזציה מחודשת והן מבחינת משך ועלויות האשפוז לאחר הפרוצדורה. לכן יחס העלות לתועלת היה גבוה ב-1384$ בקבוצה שעברה סטנט לעומת זאת שעברה רק PTCA.

לעומת זאת אצל החולים שקיבלו abciximab התוצאות בטווח הקרוב היו טובות יותר, הם סבלו, למשל, משיעור נמוך יותר של אוטמים חוזרים במהלך האשפוז בהשוואה לחולים שלא קיבלו abciximab ולכן גם התקצר משך האשפוז שלהם (ביותר מחצי יום בממוצע, מובהק סטטיסטית). כתוצאה מכך ההבדל בעלויות הטיפול בין הקבוצה שקיבלה abciximab לזו שלא עמד רק על כ-413$ לחולה.

ממצאים נוספים שעלו מהמחקר הראו שבקבוצת הסטנט שיעור האשפוז החוזר היה נמוך ב-16% והצורך ברה-וסקולריזציה היה נמוך ב-35% בהשוואה לאלו שלא הוחדר להם סטנט.

לכן, העלות הממוצעת של הטיפול הממושך היה נמוך בקבוצת הסטנט ב-1215$ מאשר בקבוצת ה-PTCA.

עלותו של הטיפול ב- abciximab לטווח הארוך היתה גבוהה ב-813$ לחולה מאשר באלו שלא קיבלו את הטיפול, תוצאה שלמעשה מחקה את היתרון של טיפול זה בעלויות בזמן האשפוז.

בבואם לחשב את יחס העלות לתועלת, התחשבו החוקרים בעלות הטיפול עד שנה לאחר הארוע מתוך הנחה שלאחר שנה אין הבדלים מובהקים בין הקבוצות מבחינת עלויות הטיפול ושיעור התמותה.

החוקרים גילו שההבדל  ביחס העלות לתועלת בין טיפול באמצעות סטנט לבין PTCA עמד על פחות מ-50,000$ ל-QALY . היתרון של הסטנט נקבע רובו ככולו על סמך הירידה בצורך לרה-וסקולריזציה ובשיפור באיכות החיים לטווח הקצר.

כמו כן נמצא שהטיפול נוגד הקרישה הסטנדרטי (לא abciximab) עדיף מבחינת יחס עלות לתועלת על הטיפול באמצעות abciximab למרות שכאשר נלקח בחשבון שיעור התמותה בשנה הראשונה (ירידה של 0.6% בסיכון המוחלט בטיפול ב- abciximab) יחס העלות לתועלת של הטיפול השתפר ועמד על 25,136$ ל-QALY.

החוקרים סיכמו, שעל פי תוצאות המחקר, החדרת סטנט לחולים הסובלים מ-MI היא שיטה יעילה מבחינה כלכלית בהשוואה לאפשרויות הרפואיות האחרות. מתן abciximab לעומת זאת לא הראה שיפור ברור ביחס עלות לתועלת ותלוי עדיין בשאלה האם הוא קשור בהורדת התמותה לטווח הארוך.

כדאי אם כך לבצע מחקרים עם מעקב ארוך יותר כדי להעריך את היתרון של מעכבי GP IIb/IIIa בחולים עם MI ביחוד כטיפול נלווה להחדרת סטנט.

Circulation 2003;108:2857-2863

לידיעה