נזק כרוני למעי הדק הינו גורם סיכון לשברי ירך בחולים עם מחלת צליאק, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך חודש ינואר בכתב העת Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מחלת צליאק מלווה בסיכון מוגבר לשברים, עליה הנותרת גם לאחר האבחנה. בחלק גדול מהחולים עם מחלת צליאק מזהים אטרופיה סיסית בביופסיות חוזרות במהלך המעקב.
אחד הגורמים שנלקח בחשבון בנוגע לסיכון ארוך הטווח לשברים בחולי צליאק הוא השיעור המשתנה של החלמת הרירית. אטרופיה סיסית של התריסריון, ממצא היסטולוגי אופייני בחולי צליאק, נותר גם לאחר התחלת דיאטה נטולת גלוטן. עם זאת, מחקרים בנושא העלו תוצאות סותרות בנוגע לשאלה אם הסיכון המוגבר לשברים נותר הרבה לאחר אבחנת המחלה וטיפול בדיאטה נטולת גלוטן.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון אם אטרופיה סיסית עיקשת, בהשוואה לריפוי של הרירית, מלווה בסיכון מוגבר לשברים, כולל סוג השברים, בחולים עם מחלת צליאק. לשם כך, הם בחנו את דגימות הרקמה מ-7,146 משתתפים בשבדיה, שאובחנו עם מחלת צליאק בתקופה שבין יולי 1969 ועד פברואר 2008 ועברו ביופסיות במהלך המעקב, בין 6 חודשים ועד 5 שנים לאחר האבחנה.
חציון גיל המשתתפים בעת האבחנה עמד על 23 שנים וחציון גיל המשתתפים בעת ביופסיות במהלך המעקב עמד על 25 שנים.
46% מהחולים היו מתחת לגיל 20 שנים בעת ביופסיית המעקב, 64% היו נשים ו-45% עברו את הביופסיה במהלך המעקב 1-2 שנים לאחר האבחנה. החולים היו במעקב למשך חציון של 10.3 שנים לאחר האבחנה וחציון של 8.6 שנים לאחר הביופסיה.
החוקרים בחנו את רקמת המעי מהביופסיות במטרה לקבוע את היקף הנזק. מבין אוכלוסיית מחקר זו, 3,105 חולים אובחנו עם אטרופיה סיסית עיקשת (43%), בה לא חלה החלמה של רקמת המעי.
במהלך תקופת המעקב, שבר תועד ב-975 חולים (14%). ההיארעות הכולל של שבר מכל סוג באוכלוסיה זו עמדה על 1,376 ל-100,000 שנות-אדם.
הסיכון לשברים מכל סוג בחולים עם אטרופיה סיסית עיקשת לא היה שונה מהסיכון באלו עם החלמה של הרירית (יחס סיכון מתוקן של 0.93). עם זאת, באשר לשברים אוסטיאופורוטיים, בחולים עם אטרופיה סיסית עיקשת תועד סיכון גבוה יותר, אם כי לא-מובהק סטטיסטית (יחס סיכון של 1.11). הסיכון הגדול ביותר היה לשברים בחלק הדיסטאלי של הזרוע (יחס סיכון של 1.19).
החוקרים מציינים כי מספר האירועים היה קטן (142 אירועים) וכי הסיכון המוגבר לשבר אוסטיאופורוטי היה משמעותי במהלך השנה הראשונה לאחר ביופסיית המעקב (יחס סיכון של 2.54). עם זאת, שברי ירך היו נפוצים יותר בחולים עם נזק קבוע לרקמה.
במהלך תקופת המעקב תועדו 89 שברי ירך, עם שיעור של 114 ל-100,000 שנות-אדם. השיעור עמד על 158 ל-100,000 שנות-אדם בחולים עם אטרופיה סיסית עיקשת, בהשוואה ל-69 ל-100,000 שנות-אדם בחולים עם החלמה של הרירית.
אטרופיה סיסית עיקשת לוותה גם בסיכון מוגבר לשברי ירך (יחס סיכון של 1.69), שתורגם לעליה אבסולוטית בסיכון של 63 אירועים ל-100,000 שנות-אדם.
בחולים עם נזק סיסי עיקש תועד סיכון מוגבר לשברי ירך החל מחמש שנים לאחר ביופסיית המעקב (יחס סיכון של 2.18), עדות לסיכון גבוה יותר בטווח הארוך.
ממצאי המחקר מעידים על חשיבות ביופסיה במהלך המעקב אחר חולי צליאק, העשויה לסייע בניבוי הסיבוכים בעתיד.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!