S Leigh-Smith. Blood boosting. Br J Sports Med 2004;38:99101.

היסטוריה

המקרה הראשון של עירוי דם בספורטאי למטרת שיפור ביצועים ארע כנראה בשנות השישים, על ידי רוכב הטור-דה-פרנס ז’ק אנקטיל, אשר זכה במקום הראשון במשך 4 שנים עוקבות (1961-1964). באולימפיאדת מקסיקו-סיטי התחדדה החשיבות של יכולת נשיאת החמצן בקרב הספורטאים: אלו אשר התאמנו במקומות גבוהים יותר הגיעו להישגים טובים יותר. השיטה צברה תאוצה בקרב ספורטאי סיבולת לאורך שנות השבעים והשמונים, ומספר רב של ספורטאים אשר השתמשו בשיטה הגיע למקומות גבוהים או שבר שיאים. בשנת 1984 אסר הועד האולימפי על השימוש בעירויי דם. לאחר שנת 1987 פחת השימוש בעירוי דם לטובת הזרקת אריתרופויטין רקומביננטי ונגזרותיו. עם זאת, השימוש נמשך גם כעת: באולימפיאדת החורף של 2002, נפתחה חקירה בנושא עירוי דם לאחר שנמצא ציוד לעירוי דם בחדר משלחת הסקי האוסטרית. לאחר בדיקה גנטית, נפסלו שני ספורטאים.

השיטה

מטרת העירוי הינה כמובן שיפור יכולת נשיאת החמצן אל השריר הפעיל, הגורמת לעלייה של כ- 10% בכמות כדוריות הדם האדומות. ניתן לקבל עירוי דם מתורם, או דם אשר נלקח מהספורטאי עצמו. עירוי דם מתורם קל יותר מבחינה טכנית אך קל יותר לזיהוי כמובן. במקרה של עירוי עצמי, הדם נלקח מהספורטאי 2-3 חודשים קודם ונשמר למטרת העירוי. החיסרון הינו האנמיה הזמנית הנגרמת עקב הוצאת הדם מהגוף. ככל שהמנה “מזדקנת”, כך יורדת כמות הכדוריות האדומות בה עקב תהליך טבעי. נמצא כי המועדים האופטימליים הם הוצאת הדם כ- 16 שבועות טרם התחרות, ועירויו כ- 8 שבועות לפני התחרות. רמות ההמוגלובין הגבוהות נמשכות בשיאן כשבועיים, אך נותרות גבוהות מהנורמה גם לאחר 2-3 חודשים.

השפעה

מזה שנים רבות ידוע כי עירוי דם משפר יכולת גופנית אירובית. ניתן למצוא שיפור גם במדדים מעבדתיים, כגון צריכת חמצן מירבית, וגם בשטח עצמו, כגון קיצור זמני ריצה תחרותית. עיקר ההטבה נובע מתוספת הכדוריות עצמן, שכן התוספת בנפח הדם חולפת במהרה. פרט לשיפור הצפוי ביכולת נשיאת החמצן לשריר הפעיל (ניתן לחשב כי תוספת של 2 גר’/ד”ל להמוגלובין תוסיף כ- 300 סמ”ק חמצן לרקמות), עירוי הדם משפר גם את הסבילות לחום. המנגנון המשוער הינו שיפור זרימת הדם לעור וקירור טוב יותר. יתרון נוסף הוא שיפור ביכולת הגופנית בתנאי גובה גיאוגרפי רב, שוב עקב נשיאת החמצן המוגברת. עירוי דם משפר גם יכולת אנאירובית, שכן רוב הניטרול של החמצת הנוצרת נעשה על ידי ההמוגלובין עצמו. כך, עולה סף חומצת החלב.

סכנות

הסכנה העיקרית הינה צמיגות יתר של הדם. מותם של 18 רוכבי אופניים מקצועיים בשנים 1987-1990 חשוד כי נגרם עקב עירוי דם מופרז או שימוש בלתי מבוקר באריתרופויטין. צמיגות היתר מפחיתה את זרימת הדם בכלים הקטנים ומפחיתה את תפוקת הלב דבר אשר כמובן מפחית את היכולת הגופנית. סכנות נוספות הינן זיהום (בין אם ממנת הדם ובין אם מדיקור העור), כגון זיהום אתר העירוי או בקטרמיה, תסחיף אוויר, או תגובות למנת הדם, החל מחום וצמרמורת וכלה באנאפילקסיס או פגיעה ריאתית (TRALI).

סיכום

שיפור היכולת הגופנית על ידי עירויי דם או אריתרופויטין נמצא עדיין בשימוש בקרב ספורטאי צמרת. זיהוי עירוי מתורם הינו קל יחסית, אך עירוי עצמי נותר קשה לזיהוי. פסילת מתחרים בעלי המטוקריט גבוה עלול לפסול גם את אלו הנמצאים בקצה העליון של הנורמה על לא עוול בכפם, וכן את אלו אשר שהו במחנה גובה אשר מותר בהחלט. דרך אחת הנמצאת בשימוש בחלק מהארגונים, הינה ניטור מתמיד של הפרופיל ההמטולוגי של הספורטאי לאורך האימונים; כל סטייה פתאומית מהנורמה האישית תחייב בירור. על רופאי הספורט ואלו המטפלים בספורטאים להכיר את הנושא ולעקוב אחר ספירות הדם מעת לעת.

הערת העורכים

השימוש בסימום, מכל סוג שהוא, פסול ממספר סיבות. העיקרית היא בתופעות הלוואי שישנן לחומרים או לשיטות אלו, המסכנות את בריאותו של הספורטאי. הסיבות הנוספות הן אתיות ברובן. “סימום הדם”, כלומר עירויי דם או שימוש בנגזרות אריתרופויטין, הינה שיטה יעילה לשיפור ביצועים. במחקר אשר נערך בקרב מתחרי אליפות העולם בסקי נורדי לשנת 2001, נמצא שימוש רב בשיטה [1]. מתוך הנבדקים אשר סיימו ב- 50 המקומות הראשונים, ל- 17% נמצאו ערכי המוגלובין גבוהים בלפחות 3 סטיות תקן מהממוצע ול-19% היו רמות גבוהות מעל 2 סטיות תקן. מתוך הזוכים במדליות, ל- 50% היו ערכי ההמוגלובין מעל 3 סטיות תקן מהממוצע. ערכים אלו נמצאו בקרב 33% מהזוכים במקומות 4-10, ורק 3% מקרב אלו במקומות 41-50. החוקרים מציינים כי אין זה סביר כי הבדלים אלו הושגו בשיטות חוקיות או הינם וריאנט של הנורמה.

יתרון מסוים כן ניתן למצוא במודעות הספורטאים לנושא הדם: גם כיום ניתן למצוא אנמיה וחוסר ברזל בקרב אחוזים ניכרים מהספורטאים התחרותיים, כמובן גם בישראל [2,3]. הגברת מודעות הספורטאים המקצועיים לנושא יכולת נשיאת החמצן בדם צריכה להיות במישור של מניעת אנמיה, זיהוי שלה והטיפול בה. אותם יתרונות של “סימום דם” ניתן להשיג על ידי טיפול מוצלח באנמיה, רק במקום העלאת ההמוגלובין מ- 15 ל- 18 גר’/ד”ל, העלאתו מ- 12 ל- 15 גר’/ד”ל….

1. Stray-Gundersen J, et al. Abnormal Hematologic Profiles in Elite Cross-Country Skiers: Blood Doping or? Clin J Sport Med 2003;13:132137.

2. דובנוב ג., קונסטנטיני נ. חוסר ברזל ואנמיה בקרב ספורטאים ממשחקי הכדור בישראל. תזונה רפואית: רפואת ספורט. 2004, בדפוס.

3. Constantini N, Eliakim A, Zigel L, Yaaron M, Falk B. Iron status of highly active adolescents: evidence of depleted iron stores in gymnasts. Int J Sport Nutr Exerc Metabol 2000;10:62-70.