באוקטובר 1976, ממשלת זאיר (כיום הרפובליקה של קונגו) ביקשה לקבץ קבוצה בינלאומית של מדענים במטרה לנקוט מאמצים כנגד התפרצות חום המורגי שהוביל למקרי תמותה רבים. אותה קבוצת מומחים שימשה בזאיר כאחראית על המעקב, אפידמיולוגיה, מניעת מחלות ומחקר.

בהתפרצות נגיף האבולה בשנת 2013-2014 ניתן לזהות מאפיינים דומים רבים להתפרצות משנת 1976. בשני המקרים הגורם למחלה הוא Zaire Ebolavirus , שהחל ביערות, בהם נהוג צייד של בעלי חיים למזון (למרות שאין רמזים כי מקור ההתפרצות בבעלי חיים). חולים שפיתחו מחלה חמורה פנו לבתי חולים עם מחלה סיסטמית הדומה למלריה, טיפואיד, קדחת צהוב או שפעת. אנשי צוות רפואי שלא חשדו באפשרות של אבולה באו במגע עם נוזלי הגוף והדם של החולים, דבר שהוביל להגברת ההתפרצות. בהמשך, מקרים אלו הועברו לאזורים עירוניים, דבר שהמשיך להניע את שרשרת ההדבקה.

בשנת 1976, התפשטות הנגיף בזאיר התבססה על שימוש במחטים ומזרקים שלא חוטאו. מבין 17 אנשי הצוות הרפואי בבית החולים, 13 חלו במחלה ו-11 הלכו לעולמם. בית החולים נסגר כאשר המנהל הרפואי ושלושה מתנדבים מבלגיה מתו בעקבות אבולה. חולים רבים שנדבקו בנגיף ואלו עימם באו במגע ברחו לבתיהם בכפרים מחשש וחשד כי מערכת הבריאות המערבית נכשלה, בחיפוש אחר מרפאים בשיטות מסורתיות.

מספר גורמים תרמו לעצירת התפשטות אבולה, כולל ארגון, תיאום, ניהול ותקשורת, עם נקיטת מספר צעדים מהירים. שר הבריאות ערך מפגשים יומיים לשיתוף מידע והגדרת צעדי פעולה, כאשר למעלה מ-70 אנשי צוות עבדו בשטח, עם תמיכה מאזורים מחוץ למדינה.

חמישה חברי ועדה פנו לכפר ימבוקו כמעט מיד במטרה לקבוע את היקף המעורבות הגיאוגרפית של ההתפרצות, לזהות מקרים פעילים ושורדים אפשריים לצורך תכנית פלזמפרזיס, עם הערכת הצורך במרכזי טיפול ומעבדות.

חברים אחרים נותרו לטפל בחולים מאושפזים, לחזק את המעקב ובידוד אלו שבאו במגע עם החולים וכן להעריך את האפשרויות שעל הפרק.

הממשלה בודדה 275,000 אנשים באזור מסוים, בו לא היה היתר נחיתת טיסות מסחריות או כניסת ספינות, והתושבים התבקשו להישאר בכפרים ולא לאפשר לזרים להיכנס. התושבים חסרו מצרכים בסיסיים והיו חרדים ועצבניים והוסבר להם כי הגורם למחלה זוהה וכי החלו בנקיטת אמצעים לעצירת הזיהום.

חלק מהחולים מוקמו בבקתות מחוץ לכפרים שלהם צעד מקובל בבידוד חולים עם אבעבועות שחורות. הצוותים הרפואיים עודדו גישה זו, כאשר היה נהוג כי בן משפחה אחד (עדיפות לאחד שהחלים מהמחלה) הביא לחולים מזון ותרופות. כאשר החולים הלכו לעולמם, הומלץ לכסות את הגופות עם חומר מלבין, לעטוף בתכריכים ולשרוף את הגופות ללא רחצה סטנדרטית ומגע ממושך עם קרובי המשפחה והחברים.

האמצעי היעיל ביותר באותה התפרצות היה ביקורים מבית לבית. לצוות הרפואי היה קשה להשתתף בפעילויות בשטח ולכן הוקצו צוותים ניידים ושר הבריאות הורה לרופאים מבתי חולים אוניברסיטאיים ושירותי בריאות הציבור להתגייס לעזרה. הובטח לכל הצוותים הרפואיים כי יקבלו טיפול הולם במידה ויחלו במחלה. הומלץ להם להקפיד על נטילת תרופות נגד מלריה, למדוד את חום הגוף בכל יום ולדווח על עליית חום גוף או סימנים או תסמינים אחרים של נגיף האבולה. כאשר מתנדב שעבד עם דגימות דם חלה עם חום, כאבי ראש, כאבי שרירים ופריחה, הוא פונה לבית חולים בדרום אפריקה, שם נקבע כי לא מדובר באבולה.

עשרה צוותים בני עשרה משתתפים, בראשות רופא או אחות ואדם מיומן בזיהוי המאפיינים של אבולה ומחלות נפוצות אחרות, טכניקות ראיון, בידוד חולים והגנה אישית ביקרו למעלה מ-550 כפרים לפחות פעמיים במהלך תקופה של חודשיים; 55 כפרים בהם תועדה אבולה זכו לביקור שלישי. הצוותים הקפידו על ציוד מגן אישי שכלל מדי ניתוח, כפפות, משקפי מגן, חלוקי נייר, מסיכות, כובעים ומגפיים.

אפידמיולוג או מיקרובילוג עקב אחר הצוותים להערכת מקרים פעילים או החלמה. צוותים מיוחדים בחרו קהילות להשלמת מחקרי עומק ואיסוף דגימות דם.

בסופו של דבר תועדו 318 מקרים עם 280 מקרי תמותה עד הגעת הצוות הבינלאומי. הנגיף התפשט רק דרך שימוש במזרקים או מחטים שלא חוטאו, או עם מגע הדוק מאוד וחוזר עם חולים. חציון תקופת הדגירה עמד על שישה ימים באלו שנדבקו בעקבות זריקה תוך-שרירית ועל שמונה ימים באלו שנדבקו בעקבות מגע עם חולים. שיעור המקרים בגל השני היה נמוך 5.6% מבין כל בני המשפחה שבאו במגע עם החולים; במקרה אחד בלבד זוהו חמש שרשראות הדבקה. ניתן היה לשחרר את המטופלים מבידוד לאחר 42 ימים (תקופה ארוכה כפליים מתקופת הדגירה המקסימאלית) ללא עדות למקרה חדש. אלו שבאו במגע עם החולים קובצו יחד למשך 21 ימים.

מהתפרצות זו עלה כי שיתוף פעולה בין מטפלים, שקיפות וחלוקת תחומי אחריות ברורה היו הכרחיים. ההתמודדות עם הפחד של התושבים כללה שיתוף פעולה הדוק עם מובילי דעה מקומיים, תוך הסברים אודות הנתונים הידועים והצגת הנתונים שאינם מובנים, והבטחה להישאר באזור לטיפול בחולים, ביקור בכפרים ומתן טיפול מבוסס-ראיות.

בהתפרצות הנוכחית של אבולה, ממליצים הכותבים להקפיד על כוח אדם מספק לזיהוי החולים, מעקב וטיפול בחולים ובאלו שבאו במגע עימם; הקפדה על בידוד קפדני של החולים; טיפול רפואי הולם; וסילוק מהיר של הגופות, בהתאם לערכים התרבותיים. חשוב לשתף את האנשים המובילים בקהילה ואנשי צוות רפואי ולשכנע כי בידוד ושריפה מהירה של הגופות חיוניים מאוד; להבהיר כי ניתן לטפל בבטחה בחולים במרכזים מתאימים וכי רק על אנשי צוות מיומנים לבוא במגע עם החולים.

N Engl J Med 2014; 371:1663-1666

www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMp1410540