השמנה מוגדרת כהצטברות חריגה של שומן, המובילה לפגיעה במצב הבריאותי ולעיתים קרובות נקבעת על-בסיס מדד מסת הגוף (Body Mass Index או BMI). עם זאת, חלק מהמומחים הטילו ספק בשאלה אם מדד ה-BMI הינו הכלי הטוב ביותר לאבחנת השמנה.

בכדי למצוא מענה לסוגיה זו, יש לקחת בחשבון את מטרת המדידה (הערכה קלינית, מעקב, הערכת תגובה להתערבות), הגדרת הצטברות “חריגה” של שומן והמאפיינים של כלי מדידה טובה. ישנה חשיבות רבה לאבחנה מדויקת של השמנה, לא רק ברמת הפרט, אלא גם ברמת האוכלוסייה ושיקולי קביעת מדיניות. מדדים שגויים עשויים להוביל לפרשנות שגויה של האפידמיולוגיה של השמנה ותכנון שירותים מתאימים.

המדדים הישירים המדויקים ביותר של כמות ופיזור רקמת שומן כוללים בדיקת DEXA (Dual Energy X-Ray Absorptiometry) וטכניקות הדמיה. עליה בשומן כל-גופי, כפי שנקבע לפי בדיקת DEXA, מלווה בסיכון מוגבר לתמותה. עם זאת, טכניקות הדמיה הוכיחו כי פיזור שומן (בעיקר שומן ויסארלי) הינו מנבא חשוב יותר מסך השומן בגוף. למרות דיוק זה, טכניקות אלו הן מסורבלות ויקרות, פחות מקובלות לשימוש רוטיני וללא סף סטנדרטי מקובל להגדרת סיכון גבוה. מדדים אנתרופומטריים עקיפים להשמנה מצויים בשימוש לעיתים קרובות יותר.

מספר מחקרים הציעו כי במבוגרים, השוואה למדד מסת הגוף, מדדי השמנה מרכזית כולל היקף מותניים, יחס מותניים:ירך ויחס מותניים:גובה הינם גורמים מנבאים טובים יותר להשמנה ויסארלית, מחלה קרדיו מטבולית ותמותה. עם זאת, אחרים הוכיחו כי מדדים אלו מצויים בקורלציה טובה עם מדד מסת הגוף, עם חוזק קשר דומה עם הסיכון למחלות לב וכלי דם, ולכן אינן בעלות ערך מוסף משמעותי. מבין מדדי השמנה מרכזית, יחס היקף מותניים:ירך ויחס היקף מותניים:גובה הינם ככל הנראה מנבאים טובים יותר מהיקף מותניים, אם כי מורכבים יותר. מדדים אלו גם אינם סטנדרטיים, חסרים נתונים להשוואה ומוגבלים במקרים של השמנה חמורה.

מדדים אחרים כוללים עובי קפל-עור ומדידות הולכה חשמלית (Bioelectrical Impedance), המצויים בקורלציה עם מדדים ישירים של שומן גוף, אך דורשים התאמה לגורמים סביבתיים, רפואיים, אתניים ואחרים.

בילדים, מדדי מסת גוף מתוקנים לגיל ומין בכדי לקחת בחשבון את דפוסי הגדילה. השמנה מוגדרת לפי ספים שונים למטרות קליניות ואפידמיולוגיות (אחוזון 95 ואחוזון 98, בהתאמה). חשוב לקחת בחשבון גם את המוצא האתני ושלב ההתבגרות. בהשוואה למדדים ישירים, מדד מסת הגוף לאבחנת השמנה בילדים הינו בעל סגוליות גבוהה ורגישות סבירה.

מדדי השמנה מרכזית ועובי קפל עור שימשו גם כן למדידת השמנה בילדים. כל המדדים הללו מצויים בקורלציה עם מדדים ישירים ועם גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם וכולם די טובים בהבחנה בין ילדים שמנים ולא-שמנים. מבין המדדים האמורים להשמנה מרכזית, אף אחד לא הביא לתוצאות טובות יותר ממדד מסת הגוף בהשוואות ישירות. למדידות הולכה חשמלית תוצאות מבטיחות בילדים, אך הדבר תלוי מאוד במכשיר ובנוסחה המשמשת לניבוי. בסיכומו של דבר, מדד מסת הגוף הינו המדד המוכר והמקובל ביותר בקרב הילדים, ההורים ואנשי הצוות הרפואי. מדידת היקף מותניים נוטה לעורר מבוכה רבה יותר.

מדד מסת הגוף נותר המדד הכי נפוץ, המקובל ביותר והמעשי להערכת השמנה בילדים ובמבוגרים, בפרט לצרכיי מעקב. עם זאת, הפרשנות צריכה להיות תלויה במוצא אתני, לאור הדיוק האבחנתי הנמוך בחלק מהאוכלוסיות. ברמה הפרטנית, דרושות גישות חליפיות למבוגרים וייתכן ערך מוסף למדידות השמנה מרכזית מעבר למדד מסת הגוף, בהערכת הסיכון למחלה.

BMJ 2018; 360