מחקר המתפרסם היום ב-NEJM מדווח כי הוספה של ניאצין במטופלים שהגיעו לרמות מטרה של LDL כולסטרול אך עדיין סובלים מרמות נמוכות של HDL כולסטרול – אינה מוסיפה תועלת קלינית לאורך 3 שנות מעקב.
ברקע למחקר מסבירים המחברים שבמטופלים עם מחלה קרדיווסקולרית מוכחת, הסיכון הקרדיווסקולרי השארייתי , למרות הגעה ליעדי LDL כולסטרול באמצעות סטטינים, עדיין משמעותי. מטרת המחקר הייתה לבדוק אם טיפול בניאצין בשיחרור מושהה, המתווסף לטיפול קיים בסימבסטטין במטרה להעלות את רמות ה-HDL כולסטרול עדיף על המשך טיפול בסימבסטטין בלבד בהפחתת הסיכון לאירועים קרדיווסקולרים.
החוקרים ביצעו רנדומיזציה של מטופלים לקבלת ניאצין בשיחרור מושהה ברמות של 1500 עד 2000 מ"ג ליום, או פלצבו. כל המטופלים קיבלו סימבסטטין במינונים של 40 עד 80 מ"ג ליום וכן גם ezetimibe (איזטרול) במינון של 10 מ"ג ליום בהתאם לצורך במטרה לשמור את המטופלים על רמות LDL כולסטרול של בין 40-80 מ"ג/ד"ל.
היעד המרכזי של המחקר היה אירוע ראשון של תמותה ממחלת לב כלילית, אוטם לא פטאלי של שריר הלב, שבץ איסכמי, אישפוז בשל אירוע קורונרי חריף, או רהוסקולריזציה הקשורה לסימפטום קורונרי או מוחי.
השתתפו בסה"כ 3,414 מטופלים שחולקו באופן רנדומלי לשתי קבוצות שווות בגודלן. המחקר נעצר לאחר 3 שנות מעקב משום שלא נמצא תועלת בקבוצת ההתערבות. לאחר שנתיים של טיפול בניאצין נמצאה עלייה מובהקת ברמות ה-HDL כולסטרול מרמה ממוצעת של 35 מ"ג/ד"ל ל-42 מ"ג/ד"ל, וירידה ברמות הטריגיליצירידים מ-164 מ"ג/ד"ל ל-122 מ"ג/ד"ל, וירידה מ-LDL כולסטרול של 74 מ"ג/ד"ל ל-62 מ"ג/ד"ל.
מבחינת היעד המרכזי של המחקר , 282 מטופלים השיגו אותו בקבוצת הניאצין (16.4%) לעומת 274 בקבוצת הביקורת (16.2%), כלומר לא היה הבדל.
המחברים מסכמים שבין המטופלים עם מחלת לב כלילית ורמות LDL כולסטרול הנמוכות מ-70 מ"ג/ד"ל לא הייתה כל תועלת קלינית נוספת מהוספת הניאצין לטיפול בסטטינים/אזטרול במהלך 36 חודשי המעקב, וזאת למרות השיפור המשמעותי ברמות ה-HDL-C והטריגלצירידים.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!