רדיולוגיה

שחייה (N Engl J Med) והערות מאת ד”ר אבי פנסקי, עורך אורתופדיה

Doctor and patient רופא ומטופל

שחייה

שימו לב למאמר הבא, גילוי לב של רופאה, המשלב חוויות אישיות פרטיות ומקצועיות

2002, עמדנו אחי ואני במי האוקיאנוס הפסיפי בחוף בקוסטה ריקה. המים הגיעו לגובה המותניים. היה יום חמים וההרגשה במים הייתה נעימה. חופשה. לפתע, תוך שניות או דקות, הכל השתנה. עניין של הרף עין, רגע של סכנה, אירוע שלאחריו הכל משתנה.

הופיע לפתע זרם שסחף את אחי ואותי לעומק הים. לא ידעתי לשחות. ניסיתי לחתור חזרה לחוף, אך האוקיאנוס משך אותי חזרה. אחי גבוה וכבד ממני, ניסה להחזיק אותי למנוע ממני לשקוע, אך לא הצליח לדאוג גם לעצמו וגם לי.

במבט לאחור, אני מופתעת כמה מהר נכנעתי לעייפות ולחוסר האונים, מתוך הבנה שאין לי סיכוי בקרב הזה. חלפו עוד מספר דקות, בהן הרגשתי סחוטה ומיוסרת, ולפתע, כאילו משום מקום, הופיע מציל ששחה סביב הזרם אותו הכיר היטב, ומשה אותנו מותשים ורועדים אל חוף המבטחים.

במשך 3 השנים האחרונות היו רגעים בהם חשתי כאילו טובעת שוב. מוטבע בקרבי היטב הזיכרון של חולה הקורונה הראשון שהיה מטופל שלי ומת בטיפול נמרץ. עמדתי עם בני משפחתו מעבר לחלון חדרו, עת נפרדו ממנו, כשחלון החדר חוצץ ביניהם. חשתי שוב כאילו אני טובעת. המטופל הזה היה הרבה יותר מעבר למטופל שדינו נגזר למות בבית החולים. כאלו יש לא מעט. לא, החולה הזה היה קריאת אזהרה והתראה על האובדן והסבל שעוד נכונו לנו. קשיים רבים שיחרו לפתחנו, נושאים עימם מטען כבד של  פחדים, מאבקים וצער. בתחילת הפנדמיה קינן החשש הכבד של ללכת לעבודה ולהביא את הווירוס הקטלני למשפחה שלנו בבית. בהמשך, האתגר של קיום קשר טלפוני עם המטופלים האמבולטוריים שלנו הנמצאים בבידוד, מתוך הבנה שלמעשה יש מעט מאד, שאנו יכולים לעזור להם וכמובן תחושת הדחיפות בשכנוע כל מטופל להתחסן נגד הווירוס הקטלני אי אז בתחילת שנת 2021. משך כל תקופת הפנדמיה פסענו יחד עם משפחות המטופלים בנתיב של אבל ואובדן של מטופלים, שהיו בריאים לחלוטין לפני כן. הייתה זו תחושה כאילו כולנו שוקעים לפתע במעמקים.

היום נדמה כי כל האירועים האלו התרחשו בחיים אחרים, במקום אחר ובטח בתקופה אחרת לגמרי. הדחף המניע אותי תמיד הוא להמשיך קדימה, לא להתחבט ולהתרכז בקשיי האתמול. לרוץ קדימה, אבל יחד עם זאת, אינני רוצה לשכוח. אנו מוקפים בתזכורות אודות כל מה שאיבדנו בגלל הפנדמיה, כל הסדקים והליקויים, במערכת בה אנו עובדים, צפו ועלו בעקבות הקורונה. אבל לרגע נעצור ונחשוב, האם המאבק במגיפה לא גרם לנו גם להתחזק? בהחלט גם השכלנו ולמדנו דברים חדשים בדרך הקשה ביותר. אנו, הנמצאים בחזית בריאות הציבור, למדנו איך להתמודד מול פתוגן חדש, פיתחנו מיומנויות חדשות איך לתמרן בחוסר הוודאות הנובעת מפנדמיה חדשה, תרגלנו ביקורים וירטואליים דרך טלקומוניקציה והטמענו שיטות טיפול חדשות במהירות שיא בקליניקה שלנו. והשיעור החשוב ביותר להערכתי, הוא שעברנו את זה. נכון, היו נפגעים, אבל צלחנו את הפנדמיה ניצחנו את המגיפה.

הדרך הטובה ביותר להתמודד במשברים ובקשיים היא לעבור דרכם, ועיתים הדרך היחידה לצלוח משברים היא להתמודד בהם.

מתנת יום ההולדת אותה הענקתי לעצמי בחורף האחרון היתה קורס לימוד שחייה.

המאמנת שלי התחילה בעדינות, לימדה אותי לחוש בנוח במים. עזרה לי לשלוט על ידיי ורגליי, לייצב את גופי במים ולנוע קדימה ברכות וביטחון. הבנתי כי בעצם עלי להכניס את הראש לתוך המים, לשמור את הרגליים צפות ולחתור ביעילות. היא לימדה אותי שעדיף לנשום נשימות קצרות ותכופות, במקום לעצור נשימה לזמן ארוך יותר תחת המים. היא  שיכנעה אותי לקפוץ לבריכה מהמקפצה הגבוהה ולהיווכח כמה מעט מאמץ נדרש לשמור את הראש מחוץ למים. “ראש במים, רגליים חזקות, נשימה יציבה וקבועה ומעט תנועות מאזנות לשמירת ציפה”. שיעורים חשובים. דקותיים לאחר מכן כבר יכולה הייתי לשחות. אני איטית בשחייה ואולי מעט מסורבלת, אבל היו לי רגעים בבריכה בהם המשכתי לצוף ולשחות ללא כל מאמץ כמעט, וההרגשה הייתה נפלאה. חשוב מכל, אני יודעת שאמשיך להחזיק את הראש מעל המים, לא אשקע שוב. הזרמים עלולים להשתנות אבל אני אוסיף ואחתור קדימה.

כעת אני שחיינית, לא רק שאינני נתונה בסכנה לטבוע, אלא יתכן שאף אני אוכל לעזור למישהו להגיע חזרה לחוף בביטחון.

Isaac M. Swimming. N Engl J Med. 2023 Sep 28;389(13):1164-1165.

הערות העורך: יפה כתבה הרופאה שעבדה בטיפול נמרץ בתקופת הקורונה. היטיבה לנסח את הרגשות התסכול והעצב לנוכח מוות של מטופלים ואוזלת היד שלנו הרופאים לעזור, אבל לא נכנעה, ידעה להתמודד גם מול מצבים קשים, להפיק לקחים חשובים ולצאת בסופו של דבר מהמאבק בנגיף הקטלני ומזרמי הים הסוחפים כשידה על העליונה.

אנחנו האורטופדים התמודדנו אולי פחות מול הסיבוכים הנשימתיים של הווירוס, אבל גם אנחנו ניצבנו מול אתגרים קשים. הלבטים של איך להתמגן בעצמנו, איך להגן על בני המשפחה שלנו עת כולם בבידוד ואנחנו נחשפים לקהל המטופלים, איך למגר את התסכול, תסכול הנובע מחוסר יכולת להגיש עזרה למטופל בבידוד או איך בדיוק לנתח מטופל עם שבר צוואר ירך או לגבס תינוק הלוקה בקורונה?

אצלנו באורטופדיה הטלקומוניקציה ואפשרויות מתן המלצות טיפול וירטואלית בלבד בשיחת טלפון או בווידיאו מוגבלת למדי. קשה לבצע מבחנים מניסקליים מרחוק, לא ניתן להעריך חום מקומי במפרק או גודל גוש בעצם במישוש. אנמנזה ניתן לקחת, אבל את הבדיקה הגופנית, הכל כך חשובה באורטופדיה, לא ניתן כמעט לבצע ווירטואלית.

אז נכון, ביקורם רבים נדחו, ניתוחים לא בוצעו ולמרות זאת הנגיף נוצח לבסוף והיום קשה להאמין, כי רק לפני שנתיים עוד עטינו מסיכות ונסינו כמיטב יכולתנו לסייע מרחוק למטופלים הלוקים בכאבי גב או החמרה בבורסיטיס של הכתף.

אבל למדנו איך להעביר הרצאות לסטודנטים ולמתמחים בזום, לנהל ישיבות צוות ודיונים מהבית מול המחשב. לצמצם ביקורים לא הכרחיים של מטופלים מוכרים היטב ולהיעזר בכל זאת בסרטוני הליכה ותמונות הנשלחות במחשב, ולעיתים הודות לשיטה זו, לטפל למרות הכל, גם מרחוק.

והחשוב ביותר – למדנו שאפשר גם אחרת, ואפשר גם לנצח.

אז את הפנדמיה הראשונה של נגיד הקורונה ניצחנו. הנגיף ממשיך להרים ראש ואינו מוותר, אך ארגז הכלים שלנו מולו מלא יותר. יש להמשיך לנהל את המערכה במערכת הבריאות בכלל בתבונה, לא להתייאש ולא להרים ידיים, אבל לעשות, לפסוע בדרך ולעבור דרך הקשיים. הבסנו את הנגיף? נצלח גם צרות אחרות…

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה