“פלייה” פירושו בלטינית “גלימה”, מכאן נובע שמה של הרפואה הפליאטיבית אשר מטרתה לספק שכבה עוטפת לחולה ומשפחתו. טיפול פליאטיבי או כפי שמכונה בעברית טיפול תומך או מקל, מיועד לחולים ובני משפחתם המתמודדים עם מחלות מאיימות חיים. הוא ניתן על ידי צוות רב מקצועי שכולל רופאים, אחיות ומטפלים מתחום התמיכה הרגשית כמו עובדות סוציאליות, פסיכולוגים, מלווים רוחניים ועוד.

מטרתו של המטפל הפליאטיבי להטיב את איכות חייו של החולה בשיתוף פעולה עם רופא המשפחה או המומחה המוביל את הטיפול בחולה (אונקולוג, קרדיולוג, נפרולוג וכו’). תפקידנו, הרופאים המטפלים הוא  לעזור לאנשים עם מחלות חשוכות מרפא לחיות יותר טוב ויותר זמן.

התפתחות הרפואה המערבית הביאה לעלייה בתוחלת החיים, לעיתים על חשבון פגיעה באיכותם. במאה העשרים חולים רבים חיים לאורך שנים מלווים במחלות חשוכות מרפא שעם התפתחות הרפואה הפכו למחלות כרוניות. חולים אלו סובלים מסימפטומים אופייניים הנובעים מהמחלה עצמה או מהטיפולים הכרוכים בה כגון: כאב, קושי בנשימה, הפרעה לשינה, חוסר תיאבון, תשישות, חרדה, בצקות ועוד. הטיפול בתסמינים הנלווים למחלה עצמה הפך להיות אתגר מורכב עבור הצוותים הרפואיים שלא הוכשרו לכך. הטיפול בריבוי הסימפטומים הינו מורכב ודורש התמקצעות עיונית וקלינית. בנוסף לכך, התפתחות תרופות וטכנולוגיות רפואיות מציבה בפני החולה והצוות הרפואי דילמות חדשות. לא פעם נדרש החולה לבחור בין מספר אפשרויות טיפול, לקבל החלטה אם לפעול או להימנע מהתערבות פולשנית שיכולה להביא להארכת חייו באמצעים טכנולוגיים, אך לעיתים בסבל רב. הידע המוצג לחולה מפחיד ומבלבל, והצוות הרפואי לא תמיד קשוב לתפיסת עולמו, תקוותיו או העדפותיו. עיסוקם העיקרי של המטפלים הפליאטיביים הוא איזון הסימפטומים הגופניים והרגשיים הנלווים למחלות הקשות, וסיוע לחולה ומשפחתו בהגדרת יעדי טיפול וקבלת החלטות בסבך המידע הרפואי בו הם מצויים.

לפעמים אנו רואים רתיעה או חשש של מטופלים וגם אנשי צוות, לפנות לקבלת הייעוץ שלנו. אולי מתוך מחשבה מוטעית שכביכול קבלת טיפול פליאטיבי פירושו ויתור או “הרמת ידיים”, וחבל. אני מאמין שתמיד יש מה לעשות, תמיד ניתן לשפר ולהקל. ובכדי לשים את המטופל במרכז ולאתר את הדרך לאפשר לו לחיות בצורה מיטבית בתנאים הקיימים נדרש ידע רב, יצירתיות ונחישות. בציבור קיים בלבול בין הוספיס לטיפול פליאטיבי, זה מובן, מאחר והוספיס הוא מרכיב חשוב ברפואה הפליאטיבית. אך בעוד ההוספיס מכוון לנוחות והקלת סבל בשבועות או חודשים אחרונים לחיים, הטיפול הפליאטיבי יכול להינתן בכל נקודת זמן של מחלה קשה, גם לצד טיפולים מרפאים. הוא מתאים בכל גיל ובמגוון מחלות: סרטן, דמנציה, מחלות לב, כליה ועוד.

מחקרים מארה”ב ואירופה מצביעים על כך שטיפול פליאטיבי משפר את איכות החיים, מפחית עלויות, וככל הנראה גם מאריך את תוחלת החיים. בעקבות תובנות אלו חלה התקדמות משמעותית בפיתוח שירותים פליאטיביים בעשור האחרון בכל העולם, וגם בישראל נעשים צעדים ראשונים לביסוס התחום.

טיפול פליאטיבי יכול להינתן במסגרות מגוונות: בתי חולים, בביתו של החולה, במרפאות יועצות ובמוסדות לאשפוז ממושך (כבתי אבות ובתי חולים סיעודיים לסוגם). ההתמחות בתחום כוללת העמקה בידע ובמיומנויות הקליניות הנדרשות לטיפול במגוון הסימפטומים המורכבים, והכשרה ממוקדת בקידום מיומנויות התקשורת הבינאישית המהווה מרכיב מרכזי בטיפול בחולים ובבני משפחתם. אמנם, כיום היקף השירותים הפליאטיבים בישראל הינו קטן ורחוק מלתת מענה למספר ההולך וגדל של המטופלים הנזקקים לו, אך אמצעי הטיפול להקלת סבלו של החולה רבים ונגישים. הדוגמא לכך הן מגוון צורות ההגשה של התרופות האופיואידיות המאפשרות לי כרופא למצוא לכל מטופל את הדרך הנוחה והמתאימה ביותר להקל על סבלו. אני מאמין שבעקבות עליית המודעות הציבורית והביקוש לטיפול פליאטיבי, תתפתח גם המודעות בקרב מקבלי ההחלטות, בתקווה שהכשרת צוותים והרחבת השירותים יקבלו עדיפות עליונה בהתפתחות מערכת הבריאות בישראל. 

כותב המאמר הינו מנהל השירות לרפואה פליאטיבית בבית חולים ה”עמק” בעפולה