סיפור אישי: מבעד לערפל (FREE)

“עדיין לא גילית מדוע?”  החולה שאל אותי. הוא היה רגוע זו הפעם הראשונה בימים האחרונים.
“לא, אבל שללנו כמה אבחנות אפשריות” עניתי. הוא נאנח ושערותיו התנדנדו עם הראש, “זה עסק ביש.”
החולה היה בן 78 עם תולדות עבר של לחץ דם גבוה ו- TIAs – transient ischemic attacks.  היה זה הד”ר ר’ , רופא פנימי, עם ניסיון של 50 שנה  שנרכש בעיקר בעבודה במחלקה, ובמידה קטנה יותר במרפאה.
כאשר פגשתי לראשונה את הד”ר ר’  הוא ישב על אלונקה. שערו היה  לבן, מדולדל  עם שביל בצד, שמור בקפידה,  וכך היה זקנו. משקפיו ישבו באלכסון על אפו. “האם ינתחו אותי?” הוא שאל. קשה היה לשמוע אותו ברעש של חדר המיון. שטפי דם מרובים נראו על גופו. תוצאה של נפילה במדרגות. בנפילה זו הוא שבר את עצם הסקרום, ובנוסף התגלתה אצלו היצרות של תעלת חוט השדרה. יחד עם זה הוא נראה בריא מאוד.
“בוא, נביא אותך קודם כול למחלקה, ואז, יחד עם הכירורגים, נדון באפשרויות. עם אדם במעמד שלך, אסור לנהל דיונים באמצע הפרוזדור”. הוא חייך ונשכב. רק אז גיליתי את הרצועות שנתלו בצד והסקתי שהיה צורך לרסן אותו. רופאי חדר המיון, הגזימו – אמרתי לעצמי. הם כתבו שהוא נרגש ובאי שקט, ואילו אני ראיתי אותו רגוע לגמרי.      
הלילה הראשון של הד”ר ר’ לא היה מוצלח במיוחד. הוא איים על אחות באגרופו, נשך מטפל אחר וקללותיו הקולניות נשמעו בכל המחלקה. כאשר ראיתי אותו למחרת, הוא היה אדם אחר. הוא לא היה מסורק, הריר הצטבר בצדי הפה  וחרון אפו בער בעיניו. דיבורו היה מבולבל לגמרי. האם זה היה האדם שראיתי אמש? הרמתי את משקפיו ושמתי אותם בעדינות על אפו. בזהירות התיישבתי בפינת מיטתו וניסיתי להסביר לו היכן הוא נמצא. פתחתי את התריסים ונתתי לקרני השמש להיכנס לחדר. באור היום הוא כבר לא נראה מאיים כל כך, אלא מסכן. הייתי מאוכזב. והנה, כאשר באתי אליו מאוחר יותר, הוא שוב היה האדם הרגוע שהכרתי יום לפני כן. 
למחרת מצבו היה דומה. התקפי זעם בלתי מרוסנים ואחריהם אדם שקול ורגוע שלא זכר את התנהגותו הקודמת. “האם בדקתם את השתן? ומה רמת הנתרן בדם?” הוא שאל וליטף את זקנו. “הראה לי את ה-CT של הראש.” “האם שתית אלכוהול או לקחת תרופה ממשפחת הבנזודיאזפינים בזמן האחרון?”  שאלתי, כי הופיע אצלו רעד. הד”ר ר’  חייך: “זה נזק ברמה של שלוש החוליות הצוואריות העליונות, איבוד מוטוריקה עדינה.” “הבלבול שלך מחמיר בלילה”, ציינתי. לאור תולדות עבר של TIAs, האפשרות של דמנציה ווסקולרית עלתה ברשימה של האבחנה המבדלת. וכך גם הוא הבין: “כנראה זאת תחילת דמנציה,” הוא אמר.
רגע מאוחר יותר, כאשר הבין את משמעות אבחנתו החיוך נעלם מפניו, הוא החוויר והוסיף: “לא, זה לא ייתכן.”  הוא התחנן, “אתה חייב לברר נקודה זאת.”  בימים הבאים הבלבול החמיר. הוא איים שיעזוב את בית החולים על דעת עצמו ודרש טיפול כירורגי. יום אחד סטודנט ליווה אותי בביקור. כאשר הצגתי אותו  לד”ר ר’ וציינתי שלא רחוק היום שהסטודנט יהיה רופא, ד”ר ר’ סימן לו שיתקרב. ואז לחש לו, בקול שכולם ישמעו, “רוץ, רוץ ככל יכולתך!!!” ופרץ בצחוק. הוא סימן לסטודנט שיבוא וישב לצידו, והרצה לו על שברים, על תפקוד עצבי השדרה  ועל הזיות. פתאום הוא הפך למורה. הוא היה מיומן, מורה מחונן שריתק את תשומת הלב של סטודנט שהיה 50 שנה צעיר ממנו. כאשר הקשבתי לו, הרגשתי שאולי זה סימן של החלמה. לא חסרים חולים עם הזיות, אבל חולה זה היה שונה. ד”ר ר’ היה קלינאי ומחנך. כאשר ראיתי אותו בחוסר אונים, הבנתי עד כמה אני, או כל רופא אחר, עלולים להשתנות כאשר אנחנו נתקפים במחלה. כאשר הרופא הופך לפציינט, בית החולים הופך למקום עוין. טיפלתי בחולים רבים עם הזיות ולא חשבתי עד כמה זה פוגע בהם כבני אדם. מצבי בלבול חריפים פוגעים בהכרה שלנו, בריסון עצמי שלנו, ובאופי שלנו. הכול מתחיל בזה שאנחנו כבר לא שולטים בגוף שלנו. אדם זר, שלא ביקש רשות, מודד את לחץ הדם שלנו. אתה מתעורר בגלל צפצוף של משאבה שהפסיקה לפעול. חסימה של המיטה מונעת ממך לקום כאשר רצונך בכך. אתה אפילו לא יכול לבחור את המזון שלך, ואולי ימנעו ממך אוכל מסוים בלי להסביר מדוע. בבית חולים אנחנו לעיתים קרובות ברגעים הרעים ביותר של חיינו. אנחנו עייפים, כואבים ומופרדים מהתמיכה שאנחנו רגילים לה. אנחנו רגישים עוד בטרם ההזיות לוקחות מאיתנו את מה שנשאר מהכבוד העצמי שלנו. אם הרופא יידע להזדהות עם החולה, הוא גם יכול לעזור לו בגישה אנושית יותר. כאשר ד”ר ר’ נכנס לתפקידו של מורה ומחנך, הוא חדר מבעד הערפל שנפל עליו והתגבר על ההזיות שלו. למדתי ממנו איך להתנהג במצבים דומים. לגישה זו פנים רבות: אפשר לנגן מוזיקה  לחולה יצירתי, או להביא חיות מחמד למי שאוהב אותן, או להביא חייל בשרות לוותיק הצבא. הזיות הן תופעה נפוצה ואנחנו עלולים לשכוח עד כמה זה מדכא את מי שלקה בהן.
לאחר שהסטודנט עזב, הלכתי לשבת על יד ד”ר ר’. “אני יודע שאני זקוק לשיקום. זה מה שאני הייתי ממליץ לכל חולה שלי אחרי שהוא היה עובר מה שאני עברתי. אבל לפני כן ברצוני לגשת למנתחים ולהגיד להם שהגיע הזמן שיצאו מחדר הניתוח ויבקרו אצל החולים שלהם.” זה היה האיש שראיתי עוד כאשר הערפל אפף אותו. “היום הוא יום טוב ואני זוכר כל רגע,” הוא סיכם.
ואני אזכור את ד”ר ר’ כל חיי. המאבק שלו עם ההזיות, השבריריות של האופי שלנו ואיך גישה אנושית יכולה להוציא אותנו מהערפל.

הסיפור הופיע בכתב העת New England Journal of Medicine ב 20 במאי 2021.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים