בעודי מתחבט ומתלבט, איזו כתבה להכין לגליון הנוכחי, עלתה במוחי המחשבה המלבבת לכתוב על רפואה והומור. המחשבה הבאה הייתה שיהיה יותר קל לקבל מחזור חודשי. אומנם יותר מדמם, אבל לפחות יהיה לי הסבר משובח לאי העמידה בזמנים ולחוסר יצירתיות.

לאחר מכן, אחרי שהובהר לי ע”י זוגתי שהיא היחידה בבית המורשית להשתמש בתירוץ הזה, חזרתי לאלטרנטיבה הראשונה.

נקודה חשובה להסרת כל עילה לתביעה על רשלנות רפואית: הכתבה הזו אינה מצחיקה. היא לא אמורה להיות, לא מתיימרת להיות, לא צפויה להיות, ולא עלולה להיות כתבה מצחיקה. בכלל, אני אדם חסר חוש הומור לחלוטין שאינו מוצא טעם בהצחקת ההמונים הנרגשים והמשועשעים. רוצים לראות קומדיה? לכו למחלקת הנהלת החשבונות של אוניברסיטת תל-אביב.

כך או כך, האינטראקציה בין רפואה להומור נראית תמוהה במקצת. כיצד ניתן לחבר הומור (ציני, קר ואכזר) למקצוע הומני ורגיש כל כך? האם לא מדובר בזילות של המקצוע, בחוסר כבוד לעוסקים במלאכה ולמקבלי השירות? התשובה לכך הינה ארוכה וסבוכה, וניתן לסכמה במילה אחת: לא! ההפך הוא הנכון. ככל שנדע לצחוק על עצמנו (בכדי לנקב את בועת השתן שטיפס לה אט אט עד שהתיישבה לה באיזור קורטקס), לצחוק על הקולגות (על מנת לנקב את אותה הבועה למענם), על המקצוע (למען ניטיב להתמודד עם הקשיים) ועל הפציינטים (כל עוד מדובר בהומור מרפא ולא בפוגע ומעליב) – כך נהיה אנו יותר אנושיים הן בעיני עצמנו והן בעיני לקוחותינו.

בסריקתי את הרשת בחיפוש אחר חומר, נתגלה לי שיש מספר סוגים של בדיחות הקשורות לרפואה:

החולה: “יש לי כאב באוזן”.

הרופא: שנת 2000 לפני הספירה: “הנה, לעס את השורש הזה”.

            שנת 1000 לפני הספירה: “השורש אינו עוזר בדבר, שא תפילה לאלוהיך”.

            שנת 1500 לספירה: “התפילה הינה אמונה טפלה, שתה את השיקוי הזה”.

            שנת 1900 לספירה: “השיקוי עשוי משמן נחשים, קח את הגלולה הזאת”.

            שנת 1950 לספירה: “הגלולה היא בכלל פלסבו. קח את האנטיביוטיקה הזאת”.

            שנת 2000 לספירה: “האנטיביוטיקה עלולה לסכן את בריאותך, קח את השורש 

             הזה…”

בדיחה נוספת: בטיסה טראנס אטלנטית במחלקת התיירות, יושב לו בניחותא רופא מרדים וקורא את העותק האחרון של BMJ. לפתע, פורץ הקברניט ההיסטרי למחלקה וזועק: האם יש כאן רופא מרדים?”. הרופא קם ממושבו ועונה “כן, אני רופא מרדים, מה הבעיה?”. הקברניט עונה לו: “בוא איתי מייד”. השניים ניגשים למחלקה הראשונה, שם שרוע לו בניחותא על גבי כורסת עור אדם המחזיק כוס ברנדי בידו האחת וסיגר קובני בידו האחרת, ועל ברכיו עותק אחרון של BMJ. שואל הרופא המרדים: “איך אני יכול לעזור לך?” עונה הנוסע: “שלום, אני הכירורג. כוון לי את האור בבקשה…”.

הרופא: מחר יבוא ד”ר ר’ לבדוק אותך.

החולה: מי זה ד”ר ר’?

הרופא: הפתולוג…

לרוב, ניתן לראות סוג זה של בדיחות מתעורר לחיים בקרב פרחי הרפואה (הנובלים…) במפגש הראשון עם הגופות. מי מאיתנו לא נתן שם משעשעים לגופתו (מתה-לי,Dead-li וכו’), לא ירד על כמות השומן והפציות באי אלו בדיחות קרש מעלות גיחוך, לא עיקם שפתיו בפסאודו-חיוך בדברו על חסרי המוח? נכון שזה כבר לא כל כך מצחיק עכשיו? אז זה היה מצחיק. ויודעים מה? לא צריך להצטער על זה, ובטח לא לחוש אשמה. זאת הייתה דרכנו להתמודד עם המקאבריות, עם ההלם של המפגש עם הגופות. היה, נגמר, ואין צורך לדוש בכך יותר.