זהו לא עוד טרנד הוליסטי או אופנה ניו-אייג’ית – ההומור הופך לכלי בעל חשיבות במכלול הטיפול הרפואי * כל מה שרציתם לדעת על ליצנות רפואית וג’לולוגיה * להתמחות בבדיחות

קל לזהות אותו יש לו אף אדום וגדול, לחיים סמוקות, ונעליים גדולות מעבר לכל פרופורציה. בגדיו מגוחכים והוא שלומיאל חסר תקנה, אך עם זאת שופע שמחת חיים וקסם. לא, לא מדובר בעתודאי. זוהי דמות הליצן הקלאסי, הזכור לטובה (או לאימה) מילדותנו הרחוקה. הליצן הרפואי חולק עימו מספר קווי דמיון, אך שונה במהותו – הוא משתמש במיומנויות הליצן שלו ליצירת קשר עם המאושפז, במטרה להפחית את החרדה, כאשר בטווח הארוך יש לכך השפעות מטיבות על הטיפול.

בשנים האחרונות עלתה כידוע המודעות לכך שהצחוק יפה לבריאות ומסייע לתהליכי החלמה. וכך, אותה התנהגות מוזרה הייחודית לאדם – הצחוק, כבר אינו משמש רק כבסיס לתעשיית הבידור, אמצעי תקשורת או פלירטוט אלא מוצא גם את מקומו בעולם הרפואה. בהתאם להכרה בחשיבותו, החל לתפוס תאוצה מקצוע הליצנות הרפואית.

נהוג לחשוב כי אבי הליצנות הרפואית הוא ד”ר פאטץ’ אדאמס הרופא המפורסם שהרבה להשתמש בליצנות ובהומור עם החולים, אך למעשה חלוץ השיטה בצורתה המקובלת כיום הוא מייקל כריסטנסן מקרקס ה- Big Apple Circus בניו יורק, שאמר כי “אם ילדים חולים לא יכולים לבוא לקרקס, הקרקס יבוא אליהם”. ליצנים מהקרקס של כריסטנסן, שעברו הכשרה מיוחדת, החלו לפעול בבתי חולים בארה”ב משנות השמונים, והדבר נמשך עד היום.

גם בארצנו הקטנטונת, על אף שהתחום נמצא עדיין בתחילת דרכו, יש עלייה מעודדת במודעות לחשיבותו של ההומור בתהליך הריפוי. לפני מספר שנים, פותח בארץ מודל הנקרא ג’לולוגיה (“מדע ההומור” או “מדע הצחוק” בלטינית). הג’לולוג, בניגוד לליצן הרפואי, משתמש במספר רב של אומנויות בדיאלוג עם המאושפז, כאשר ליצנות היא רק אחת מהן. המודל פותח על ידי ולי מוניץ קולס, בעת שהייתה סטודנטית לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב, בפרויקט עבודה מעשית בבית החולים שניידר: “מטרת הפרויקט הייתה לברר כיצד תיאטרון יכול לעזור לילדים מאושפזים להתמודד עם מצבם החדש, כשבעצם משם הכול התחיל. יום אחד, לאחר כשנה וחצי שבה נטלנו חלק בפרויקט, פתאום נפל לי האסימון, שעם התיאטרון לבד אני לא מצליחה להגיע לכל הילדים, כי יש איזשהו טווח גילאים שאני לא יכולה לדבר אליו מאד קטנים, או גדולים יותר. ואז התחלתי לבדוק קצת יותר לגבי המודל של הליצן הרפואי” מספרת מוניץ קולס. “עבורי, להביא את הליצן לבית החולים היה קצת בעייתי, משתי סיבות: האחת, אין לי מיומנויות של ליצן, והשנייה גם כליצן, אני לא מגיעה לכל הילדים. כך הבנתי שיש צורך לפתח כלי שיכול לענות על צרכים של קשת רחבה של אנשים שאני פוגשת, בין אם מדובר במאושפזים על שלל גילאיהם, המשפחה של המאושפזים, הורים, אחים וכל התא המשפחתי“.

בין שלל האומנויות בארסנל היכולות של הג’לולוג ניתן למצוא מוסיקה, אומנות פלסטית, בובנאות (עבודה עם בובות ידיים), ביבליותרפיה (עבודה עם סיפורים), תיאטרון וכמובן גם ליצנות. וזה רק על קצה המזלג. “הטענה של הליצנים הרפואיים היא תמיד: גם אם אני משתמש במוסיקה, ספרים וכו’ האם זה הופך אותי לג’לולוג? התשובה היא לא, כי הג’לולוג משתמש בשילוב אומנויות כעקרון, ומלבד זאת – הגדרתו היא ליווי ותמיכה, לעומת ליצן רפואי שתפקידו להצחיק” אומרת מוניץ קולס. “גם אם זה ישמע הכי בייביסיטר שיש, לפעמים אני מגיעה רק כדי לאפשר להורים לצאת החוצה. גם אם סך כול תפקידי הוא לאפשר לילד לבכות ושמישהו יחזיק לו את היד. בארה”ב יש מקצוע מיוחד של אנשים שתפקידם ללוות אנשים בדרכם הסופית. זה התחיל מכומר אחד, שהבין שאנשים מפחדים כשהם מבינים מה עומד לקרות להם. הוא התחיל ללוות את החולים בדרכם האחרונה, כשיש בזה משהו שמזכיר קצת את התפתחות הג’לולוג. בהתחלה הוא השתמש בשפה המוכרת לו תפילות וכו’, ואז גילה שזה לא מדבר לכל האנשים והתחיל לפתח שיטות נוספות להגיע לאנשים הללו: מוסיקה, אומנות, וכלים נוספים. כשאני חושבת עליו, זהו בדיוק תפקיד הג’לולוג ללוות, לתמוך, לאפשר לאדם להיות מה שהוא רוצה ולאו דווקא גיבור גדול או אמיץ. אפשר לפחד, ואפשר לנתב את הפחד לכל מיני ערוצים ציור, מוסיקה, טקסטים. אפשר להפוך אותו למשהו שאני מסוגל לו, שאני לא קופא מולו”.

הבדל חשוב נוסף בין הג’לולוג לליצן הרפואי, הוא שכל עניין שילוב האומנויות הוא בסופו של דבר אמצעי להגיע לחשיבה הומוריסטית כאשר הכוונה היא לא לבוא ולהצחיק בהכרח : “בעניין זה אימצתי את גישתו של פרופ’ אבנר זיו צחוק הוא רק ביטוי אחד של הומור,” מסבירה מוניץ קולס. “תפיסת ההומור שלו היא היכולת שלנו להסתכל על המציאות מזוויות שונות. לפעמים זה מצחיק, אך לא בהכרח – אבל זה תמיד נותן איזשהו מרחק פרספקטיבה”.

מוניץ קולס חיפשה בית לתחום החדש, שהתפתח ולא היה יכול עוד להתארח במסגרת של קורסים בבתי חולים. דרך אחד הסטודנטים שלה נוצר קשר עם מכללת אייסיס, המתמחה בפסיכודרמה ותרפיה באומנויות, וכך נפתח קורס הג’לולוגיה הראשון בארץ (ולמעשה בעולם). במתכונתו הנוכחית, הקורס נמשך כשנה, במסגרת של יום לימודים מלא פעם בשבוע, וכולל גם סטאז’ מעשי. עד כה הוכשרו עשרות סטודנטים בלבד, שכן מדובר בכיתות קטנות בהן רוב הלימוד הוא במסגרת סדנאות, וכמובן בשל העובדה שהמקצוע עדיין בחיתוליו.

אחת הבוגרות היא אורנה, ג’לולוגית במשרה מלאה העובדת בבי”ח שניידר: “במקור בכלל רציתי להיות פנטומימאית. למדתי פנטומימה בפריס, בביה”ס של מרסל מרסו, אך זה ניפץ לי המון מיתוסים על עולם הבמה, ולאחר כשנה עשיתי הסבה לרפואה משלימה רפואה סינית, דיקור, מסאז’, ודי הזנחתי את האומנויות בצד. ואז ראיתי את הסרט ‘פאטץ’ אדאמס’. חיפשתי מידע בנושא ולא מצאתי, עד שיום אחד ראיתי במקרה כתבה בערוץ 10, על ליצנות רפואית וג’לולוגיה. כשראיתי את הליצנים הרפואיים אמרתי לעצמי שאני לא ליצן, אני לא מצחיקה כל הזמן, אני לא מתחברת לזה – זה לא מי שאני. אני יותר מתחברת למקום התיאטרלי של הילד. ואז ראיתי את קיש הגמד, שהוא ג’לולוג והעבודה שלו שהיא לב מול לב, בגובה העיניים, ואמרתי – את זה אני רוצה לעשות. כיום ג’לולוגיה הוא המקצוע היחידי שלי, למרות שכשאני למדתי זה היה עדיין בגדר התנדבות ולא עבודה”.

לעיתים העבודה אינה נעשית בין כתלי בית החולים: “ג’לולוגים לא עובדים רק מול מאושפזים, אלא גם במסגרת סדנאות,” היא מוסיפה. “למשל, לאחר ההתנתקות, עשינו סדנה לקצינות ת”ש שנטלו חלק בפינוי. הקורס שלהן הופסק באמצע לצורך ההתנתקות, ובמהלך הסדנה הן עשו עיבוד רגשי לכל החוויה בעזרת האומנויות”.

האם קורה גם שהפציינטים אינם משתפים פעולה? “בהחלט” מסבירה אורנה, “אחת האפשרויות של הילדים היא גם לומר לא, זו אופציה לגיטימית ואנחנו מכבדים אותה. מבחינתי, אם נכנסתי לחדר והילד אמר לי לא זהו מפגש לכל דבר. הילד אינו יכול לומר ‘לא’ לרופא שמכאיב לו, לאחות שבודקת אותו, להורים שלו. אבל לי הוא יכול – וזה מעניק לו שליטה”.

כאמור, אחד האלמנטים המרכזיים הוא הקלת תחושת הפחד והחזרת השליטה. ילד חולה נחטף משגרת חייו הרגילים, מבלי שיבין למה האם עשה משהו לא בסדר? וכאילו לא די בכך, ההורים שאמורים להגן עליו מרשים לרופא לדקור ולהכאיב, ובמקום לשמש עוגן יציב, הם מודאגים בעצמם. “המטרה שלנו נעה בין הרגעה לבין יצירת איזושהי תחושה של שליטה בסיטואציה שהיא כל כך חסרת אונים,” מפרטת אורנה, “וחוץ מזה- אנחנו היחידים שהם שם בשבילו ולא בשביל המחלה. תפקידי לעשות איזשהו שינוי, אוורור, אני מישהו שאין לו רצונות מהילד אלא רק בא לספק את מה שהוא צריך”.

ג’לולוגית נוספת המהווה חלק בלתי נפרד מהצוותים הרפואיים של בי”ח שניידר, תל השומר ודנה בשנתיים האחרונות היא אלה. אף היא, בדומה לאורנה, הכירה את המקצוע לראשונה דרך הסרט הכה מדובר, פאטץ’ אדאמס. “אחר כך היו הרבה דברים שרק קירבו אותי,” היא מפרטת, “כמו מקרי מוות במשפחה שגרמו לי לרצות לצאת מהבית ולהגיע לבית החולים. לאחר הפיגוע בדולפינריום לפני מספר שנים, פשוט קמתי ונסעתי לבית החולים במטרה לעזור. הגעתי על דעת עצמי, עברתי בחדרים ופשוט נתתי את הטלפון שלי ואמרתי: כל מה שאתם רוצים פשוט תתקשרו. הגעתי הביתה וחשבתי איך אני באמת יכולה לתרום מעבר ללהגיד ‘תתקשרו ואני אעזור’, וכך הגעתי בעצם למקצוע. חיפשתי באינטרנט ומצאתי כתבות וגופים הקשורים לתחום וכך הכל התחיל”. לדעתה, רוב האנשים העוסקים בג‘לולוגיה באים מתוך מקום של אבדן אישי, מקרי מוות במשפחה וחוויות ה”בילוי” בבתי חולים הנלוות לכך.

היא ואורנה מועסקות כג’לולוגיות על בסיס קבוע, אולם לדבריה, אמנם יש רבים המסיימים את הקורס ואחריו מגיעים יום בשבוע להתנדב בבית החולים, אך רק מיעוטם הופכים זאת לדרך חיים ומקצוע עיקרי. נכון לעכשיו, שניידר הוא בית החולים המעסיק את המספר הרב ביותר של ג’לולוגים שבעה במשרה מלאה, אך התפקיד קיים בבתי חולים נוספים כמו תל השומר, איכילוב, ועוד…

“הג’לולוג צריך להיות בעל רגישות רבה, לדעת לשים את האגו בצד, לדעת לתת… מדובר במקצוע מאד קשה ותובעני,” מסבירה אלה. “המשמרות הן של 3 שעות, אך בדרך כלל נמשכות הרבה מעבר לכך, ואחריהן אני חוזרת הרוסה. השבוע החזקתי את היד במשך שעתיים לבחורה ששכבה בטיפול נמרץ. צריך המון סבלנות, ויש גם הרבה מקרים קשים המסתיימים במוות. אני עובדת במחלקות אונקולוגיות ודיאליזה, וזה לא פשוט כלל כל מקרה שנגמר לא טוב מכניס לטראומה ודיכאון עמוק”. מסיבה זו, כנראה, רק חלק קטן מהמתנדבים מצליחים להתמיד לאורך שנים. מליצנות רפואית וג’לולוגיה גם לא מתעשרים, העוסקים בתחום נמצאים בו בשל הסיפוק (מצלצל מוכר?) – וכזה לא חסר: כך, למשל, מספרת לי אלה על ילדה אחת שסיימה סדרת הקרנות, ועדיין ממשיכה לפקוד את המרפאה בקביעות רק כדי לפגוש אותה שוב.

נראה, אם כן, שלעיתים החיים הם עניין של גישה אופטימית והסתכלות מזווית ראייה אחרת. ובזווית הנכונה, גם ניתוח לב פתוח יכול להיות עניין קורע מצחוק.

מתוך גליון 6 של ‘הומרוס’ – עיתון אגודת הסטודנטים לרפואה של אוניברסיטת ת”א.

הערת מערכת:

לפני מספר שנים ביקר בארץ פאטצ’ אדאמס, הינכם מוזמנים לקרוא את הסקירה אודות יום העיון בהשתתפותו שזכה להצלחה גדולה.