מתוך ה-JAMA

האתגרים הכרוכים בטיפול ברופא העומד למות מאירים הן נושאים כלליים הקשורים לטיפול בחולה הסופני והן בעיות מיוחדות המתעוררות בהתמודדות עם מטופל שהינו רופא.

הרופא העומד למות חייב להתמודד עם סביבה ומגוון בעיות מוכרות מנקודת מבט שונה בתכלית וחייב להתמודד עם תפקידים אישיים ומקצועיים חופפים וסותרים. חלק מעמודי התווך של התדמית המקצועית של הרופא מומחיות, פרפקציוניזם, העדר אנוכיות ושליטה עצמית עשויים להוות נקודות חוזק וחולשה בתפקידו כמטופל.

הרופא המטפל עלול אף הוא להתמודד עם קשיים חדשים המתעוררים בטיפול בעמית. הוא צריך להישמר הן מיתר-מעורבות והן מתת-מעורבות, ובדומה לתפקידו עבור כל אדם המתמודד עם סוף חייו, עליו לשמש כמדריך למטופל ולמשפחתו בהתמודדות עם הבלתי מוכר, ידיד שאינו חושש להקשיב ולדון בעניינים המטרידים ביותר, אדם המסוגל לדבר בכנות כאשר אחרים אולי מתעלמים מהבלתי נמנע.

סיפורו של ד”ר ב’, רופא פנימאי, חולה סופני במיאלופיברוזיס (myelofibrosis) ואי-ספיקת לב, שבנו גם כן רופא, נותן הזדמנות להתבונן באתגרים ולהפיק לקחים בנוגע להתמודדות הרצויה עם רופא-עמית בזמן משבר. מאמר זה מציע דרכים להתמודד עם מערכת היחסים בין מטפל- למטופל, כאשר המטופל הוא גם רופא.

המאמר מביא את נקודת מבטם של שלושה רופאים שהיו מעורבים בטיפול בד”ר ב’: ד”ר ק’, שהיה קרדיולוג זוטר יחסית, כאשר טיפל לראשונה באי-ספיקת לב בתקופה ד”ר ב’ היה ראש המחלקה הפנימית באותו בית חולים; ד”ר ה’, המטולוג בכיר, שהחל את הטיפול במחלה ההמטולוגית לאחר שד”ר ב’ פרש מתפקידו במחלקה ועבר לתפקיד מנהלתי באותו בית חולים; וד”ר ב’ הבן שככל שמחלתו של אביו התקדמה, כך הוא הפך מעורב יותר בטיפול בהחלטות הטיפוליות בנוגע לאביו.

הקרדיולוג, ד”ר ק’, מתאר כי בתחילה התקשה לראות בד”ר ב’ מטופל מן המניין ובפגישותיהם נהנה לשמוע את דעתו של ד”ר ב’, שראה בו מין מורה דרך, על מגוון נושאים רפואיים-פילוסופיים. ד”ר ב’ היה בקיא בקרדיולוגיה, וד”ר ק’ התקשה לעיתים להורות לו על הטיפול המועדף לדעתו. דוגמה לכך היא סירובו של ד”ר ב, לעבור צנתור על אף המלצתו המפורשת של ד”ר ק’.

ד”ר ק’ מציין שעל אף בקיאותו של ד”ר ב’ בפרטי מחלתו ומנהגו לשמור את תוצאות כל הבדיקות ורשימת התרופות במחשבו האישי, בדומה למטופלים רבים, סירב ד”ר ב’ להכיר בחומרת מחלתו. ד”ר ק’ הופתע מיכולתו של רופא להשלות כך את עצמו, אך ראה בכך דוגמה מובהקת לאנושיותו.

ההמטולוג, ד”ר ה’, נפגש עם ד”ר ב’ בשלב מאוחר יותר בקריירה של שניהם, ומתאר מערכת יחסים שונה שזו המתוארת על-ידי ד”ר ק’ הקרדיולוג. היה לו גם היתרון של עבודה עם אבחנה ברורה שתוכנית הטיפול בה פחות נתונה לויכוח.

בתנאים אלו  ד”ר ה’ היה מסוגל לבצע את הצעד החשוב של התייחסות למערכת היחסים של מטופל-מטפל עם ד”ר ב’. הוא גם ניסה לקבוע מספר חוקים בסיסיים, שיעגנו את תפקידי המטפל-מטופל. למרות שד”ר ב’ מיהר להסכים לסידור זה, הרי שלמעשה הוא הכתיב במידה רבה את מדיניות הטיפול בו, ושני הרפאים בסופו של דבר תמכו בהחלטותיו למרות שלדעתם היה ראוי לפעול אחרת.

כאשר נשאל ההמטולוג האם דן באופן מפורש עם ד”ר ב’ על מוות. הוא ענה שלא ראה טעם להרחיב בנושא. הוא חשב שד”ר ב’ הבין שהוא הולך למות, הרי הוא בעצמו רופא ובוודאי טיפל בעבר במטופלים על ערש דווי. ד”ר ה’ חשש שהעלאת הנושא רק תעלה אצלו את רמת החרדה.

בנו של ד”ר ב’, גם הוא רופא באותו מוסד, מתאר את הקשיים שנתקל בהם בהתמודדות עם מחלת אביו. הוא סבור שמשום שהוא בעצמו רופא, הרופאים המטפלים הניחו שהוא יכול להתמודד עם יותר אחריות בתחום הטיפול באביו. הוא חש שככל שמצבו של אביו החמיר, במקום להתערב ולסייע, כפי שרופאים אמורים לעשות, הם הניחו שד”ר ב’ הבן מסוגל לקחת על עצמו יותר אחריות ולקבוע את מדיניות הטיפול. ציפיות אלו והחובות שהיה עליו למלא במסגרת הטיפול באביו לא אפשרו לו להתאבל על מותו הקרב של אביו.

טיפול בחולה העומד למות היא אחת החוויות החזקות ביותר שרופא מתמודד איתן. כאשר המטופל הוא רופא בעצמו, ההזדהות עמו, ולעיתים אף ההכרות האישית, מעצימה חוויה זו עוד יותר וסביר שתשפיע על התפקוד המקצועי.

מנקודת ראותו של המטופל-הרופא, ידע רפואי עלול להוות גם ברכה וגם קללה. הידע הרפואי מאפשר לרופא המטופל גישה נוחה למידע והחלטות מושכלות על סוג הטיפול המועדף, וכן אפשרות להשתמש ביעילות במשאבים רפואיים, לדוגמה, בחירת המומחה הנכון. מצד שני, הרופא המטופל מודע לסיבוכים ולתופעות הלוואי של הטיפולים הרפואיים ולמגבלות של המערכת הרפואית דבר שעלול לגרום לרמה מוגברת של חרדה.

ישנן מספר נקודות מרכזיות שיש לתת עליהן את הדעת ולהתייחס אליהם בטיפול במטופל-רופא: כאמור, תדמיתו המקצועית של הרופא כמטפל ומבנה אישיותו הנוטה במקרים רבים לפרפקציוניזם ושאיפה לשליטה עלולים להקשות על הסתגלותו לתפקיד המטופל וליצור עימותים וחוסר אמון כלפי הרופא המטפל. מומלץ לדון בקשיים אלו בשלב מוקדם ולקבוע כללים למערכת יחסים זו, ולשוב להתייחס לנושא לאורך מערכת היחסים הטיפולית.

שמירה על הסודיות הרפואית עשויה להיות לא קלה, במיוחד כאשר רופא מטופל באותו מוסד בו הוא עבד, על הרופא המטפל להצהיר על מחויבותו לשמור על סודיות המידע הרפואי ולשקול, יחד עם המטופל, כיצד זה יעשה.

מומלץ שהרופא המטפל יבהיר למטופל שאין בכוונתו להניח שמשום שהוא רופא הוא בקיא בכל המידע הרפואי והמטופל יכול לשאול בחופשיות גם על נושאים רפואיים.

כדאי להבהיר לרופא המטופל שעל אף הפיתוי להתייעץ עם עמיתים באופן לא רשמי, כדאי להימנע מ”רפואת מסדרון” ולקיים פגישות טיפוליות מסודרות. גם רפואה-עצמית היא נושא בעייתי שעל אף שהסכנות הכרוכות בה ידועות, נדמה שרוב הרופאים פועלים כך במידה זו או אחרת. מומלץ להתייחס לנושא ולשאוף לפיקוח על הטיפול העצמי.

בדומה לכל מטופל, גם מטופל שהינו רופא זקוק לטיפול כוללני ולהתייחסות לנושאים שחורגים מהטיפול הרפואי גרידא, כולל תמיכה נפשית בו ובמשפחתו.

מומלץ לבחון את מערכת היחסים הטיפולית מידי פעם ולדון בפתיחות בקשיים ובפתרונות האפשריים לבעיות שעולות במהלך הטיפול.

לסיכום, הטיפול ברופא על סף המוות יכול ללמד אותנו רבות על המטופלים שלנו ועל עצמנו. דרך חווייתו של הרופא בתור חולה ומטופל אנו הופכים מודעים יותר להתמודדות של מטופלים עם המחלה והמוות והפערים הקיימים בין נקודת המבט של המטפל לזו של המטופל. כל עוד הרופא נשמר ממעורבות-יתר שאינה מאפשרת תפקוד כמטפל או תת-מעורבות וריחוק, חוויה זו יכולה להגביר את האמפתיה ולשפר את איכות הטיפול במטופלים בסוף חייהם ומשפחותיהם.

למאמר