תוצאותיו של מחקר שפורסם לאחרונה מצביעות על דמיון בין טיפול בתת-לחץ דם בקרב ילודים שנולדו במשקל לידה נמוך במיוחד באמצעות דופמין ובאמצעות אפינפרין במינון נמוך עד בינוני.
חוסר הסתגלות של מחזור דם בילודים שנולדו במשקל לידה נמוך במיוחד קשורה להופעת לחץ דם נמוך וירידה בזרימת הדם אל האברים. קטכול-אמינים מצויים בשימוש נרחב בטיפול זה, למרות מספר נמוך של עדויות ניסיוניות בנוגע להשפעות התמיכה הווזו-פרסורית/יונוטרופית על הסירקולציה ועל תוצאות קליניות חשובות בקרב הילודים.
מטרת המחקר היתה לבחון את יעילות מתן מינון נמוך עד בינוני של דופמין ואפינפרין בטיפול בתת-לחץ דם מערכתי מוקדם בילודים שנולדו במשקל לידה נמוך, להעריך את שכיחות תופעות הלוואי של התרופות ולעקוב אחר התוצאות הקליניות בילודים החולים ביחס לטיפול שניתן להם.
במחקר נכללו ילודים שנולדו במשקל נמוך מ-1501 גרם או לפני השבוע ה-32 להריון, עם לחץ דם ממוצע נמוך מגיל ההריון במהלך 24 השעות הראשונות לחייהם. הנבדקים חולקו באקראי לקבוצה שקיבלה דופמין במינונים של 2.5, 5, 7.5, ו-10 מיקרוגרם לק"ג לדקה (28 ילודים) ולקבוצה שקיבלה אפינפרין במינונים של 0.125, 0.250, 0.375, ו-0.5 מיקרוגרם לק"ג לדקה (32 ילודים).
המינונים הועלו במדרגות בכל 20 דקות עד להשגת לחץ הדם הממוצע האופטימלי ושמירה עליו (קבוצת הילודים שהגיבו לטיפול). במידה והטיפול לא הצליח (קבוצת הילודים שלא הגיבו לטיפול), הוחל במתן טיפול הצלה עקבי, שהורכב תחילה מתוספת של תרופת הטיפול השניה ולאחר מכן מתוספת של הידרו-קורטיזון.
מדדי התוצאה כללו:
(1) שינויים קצרי טווח (במשך 96 השעות הראשונות, רק בקבוצת הנבדקים שהגיבו) בקצב הלב, לחץ הדם הממוצע, במאזן החומצה-בסיס, הלקטאט, הגליקמיה, ייצור השתן וחוב הנוזלים-פחממות.
(2) תחלואה בטווח הבינוני, סבילות להזנה אנטרלית, סיבוכים במערכת העיכול, חומרת מחלת הריאות, ductus arteriosus, אבחנה מוחית באולטרא-סאונד, רטינופתיה של הפג, ותמותה.
החולים שנרשמו למחקר לא נבדלו מבחינת משקל לידה או גיל הריון (1008±286 גרם ו-28.3± 2.3 שבועות בקבוצת הדופמין, לעומת 944±281 גרם ו-27.7 ± 2.4 שבועות בקבוצת האפינפרין). משתנים עובריים עיקריים אחרים היו גם הם ברי-השוואה בין שתי הקבוצות.
אולם, קבוצת המגיבים לטיפול וקבוצת הילודים שלא הגיבו נבדלו באופן מובהק סטטיסטית מבחינת הצורך בהחייאת לב-ריאה בעת הלידה (3% לעומת 23%), אינדקס גורם סיכון קריטי לדירוג Babies (3.8±3 לעומת 7±5), ומבחינת פקיעה מוקדמת של הקרומים (39.5% לעומת 13.6%), בהתאמה. לא נמצאו הבדלים מבחינת שיעור מקרי כשלון הטיפול (36% בקבוצה שקיבלה דופמין ו-37% בקבוצה שקיבלה אפינפרין) או מבחינת הצורך למתן טיפול הצלה בין שתי קבוצות הטיפול. 
שתי הקבוצות לא נבדלו מבחינת גיל תחילת הטיפול (5.3 ± 3.9 שעות בקבוצת הדופמין ו-5.2 ± 3.3 בקבוצת האפינפרין), אך הפסקת הטיפול היתה מאוחרת באופן מובהק סטטיסטית בקבוצת הדופמין.
מבחינת שינויים בטווח הקצר, לחץ הדם הממוצע הראה עליה מובהקת סטטיסטית מהערכים בתחילת המחקר לאורך 96 השעות הראשונות, ללא הבדל בין שתי הקבוצות. אולם, מתן אפינפרין גרר עליה גדולה יותר בקצב הלב, בהשוואה לדופמין. לאחר תחילת הטיפול, בחולים שקיבלו אפינפרין נמדדו בפלסמה רמות גבוהות יותר של לקטאט (ב-36 השעות הראשונות), ונמוכות יותר של ביקרבונט ועודף בסיס (ב-6 השעות הראשונות). חולים בקבוצה זו גם קיבלו יותר ביקרבונט.
בחולים בקבוצת האפינפרין נמצאה גם עליה בגליקמיה (ב-24 השעות הראשונות) ועליה בתדירות הצורך במתן טיפול באמצעות אינסולין. הקבוצות לא נבדלו בייצור השתן או באספקת נוזלים-פחמימות במהלך 96 השעות הראשונות.
מבחינת המורבידיות בטווח הזמן הבינוני, לא נמצאו הבדלים מבחינת התוצאות הקליניות בילודים בקרב קבוצת המגיבים לטיפול. אולם, נמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית מבחינת שכיחות מקרי ה- ductus arteriosusבקרב החולים, מקרי הדיספלסיה הברונכו-פולמונרית, הצורך בהנשמה בתדירות גבוהה, התפתחות necrotizing enterocolitis, ושיעורי התמותה, בין קבוצת המגיבים וקבוצת הילודים שלא הגיבו לטיפול.
החוקרים מסיקים כי אפינפרין יעיל כמו מתן דופמין במינון נמוך עד בינוני לטיפול בתת-לחץ דם בילודים שנולדו במשקל לידה נמוך, למרות שהוא נקשר ליותר תופעות לוואי זמניות.

PEDIATRICS Vol. 117 No. 6 June 2006, pp. e1213-e1222

הערות עורך:

נכון הדבר כי אפינרין יעיל כמו דופמין לטיפול בתת לחץ דם בילודים במשקל לידה נמוך במיוחד. אולם עדיין יש לו יותר תופעות לואי והוא פועל מהר יותר, לכן, אישית אעדיף בשלב זה להשתמש בדופמין מאחר והוא גורם לשיפור הדרגתי יותר. בנוסף, כתוצאת לואי של המחקר הנ"ל התברר כי ילודים שאינם מגיבים לטיפול תומך בוזופרסורים הינם חולים הרבה יותר ובעלי סיכון גבוה הרבה יותר לתחלואה בטווח הקצר והבינוני.