ב 6 במאי 2017, קבע אליוד קיפצ’וג, אצן למרחקים ארוכים יליד קניה, זמן שיא בריצת מרתון, שעתיים ו 25 שניות. אמנם הניסיון לרדת לראשונה משעתיים בריצת מרתון לא צלח, אך סיום הריצה בקיזוז יותר משתי דקות משיא העולם ראוי לציון. ההישג לא הוכר כשיא עולמי חדש, כיוון שתנאי התחרות לא עמדו בכללים של ארגון האתלטיקה הבינלאומי, אבל גבול השעתיים בריצת מרתון קרוב מתמיד לשבירה. זוהי עדות נוספת ליכולת הפנטסטית של גוף האדם לשאת מעמסים ותוכניות אימון מפרכות. תוכנית האימונים של האצן הקנייתי כללה ריצות מעל 120 מייל (קרוב ל200 ק”מ) בשבוע, בגובה מעל 2400 מ מעל פני הים.

מה ניתן ללמוד מההישג הזה? על במת הריצות הארוכות מככבים כבר מספר עשורים אצנים אפריקאים. הסיבה אינה מקרית. ארגון הבריאות העולמית ממליץ, כי על ילדים ומתבגרים לעסוק בפעילות גופנית מאומצת או מאומצת מאד לפחות שעה ביום כל יום על מנת לשפר מצב בריאותי כללי וסיבולת לב ריאה. בעולם המערבי המשגשג, מיעוט פעילות גופנית הופך למאפיין בחיי הילדים והנוער. ואכן 80.3% מהאוכלוסייה בגילאים 13-15 שנים ברחבי העולם אינם עומדים במסגרת הזמן של שעה פעילות גופנית מאומצת ביום.

במחוזות הכפריים בקניה, בנות בגיל 10-17 שנים עוסקות בפעילות גופנית מאומצת משך 109-193 דקות ביום ובנים 131-234 דקות ביום. היכולת האירובית של ילדים אלו היא מהגבוהות ביותר בעולם. פעילות גופנית מאומצת מאפיינת גם ילדים במחוזות מסויימים בבוליביה, במחוזות אלו שכיחות מחלות הלב הקורונריות היא מהנמוכות בעולם.

בעולם המערבי תמונה מדאיגה. אחוז הילדים המבצעים פעילות גופנית מאומצת משך שעה ביום הוא נמוך ומדאיג. מ 2% מהבנות בקפריסין ועד מקסימום של 14.7% בשבדיה. בקרב בנים אחוז הפעילות הנמוך ביותר נמדד באיטליה 9.5% בלבד, והגבוה נמדד בבלגיה 34.1%. זמן הפעילות הגופנית היה נמוך בהרבה בעולם המערבי לעומת המחוזות הכפריים באפריקה. 25-52 דקות ביום עבור בנות, ו 24-39 דקות עבור בנים.

במחקר שנערך באירופה נמצא, כי היכולת האירובית הטובה ביותר בילדים, הייתה בארצות צפוניות כמו איסלנד, פינלנד ובארצות הבלטיות והגרועה ביותר ב 3 מדינות דרומיות: איטליה יוון ופורטוגל. קשור אולי לתנאי אקלים והרגלי תרבות בכל מדינה.

בניגוד לאופי החיים המערבי, המאופיין בפעילות גופנית מתונה מאד, אורח החיים המסורתי במזרח אפריקה מקנה לאצנים ילידי מדינות אלו שליטה מוחלטת בריצות למרחקים בינונים וארוכים, כפי שהוכח שוב באליפות העולם האחרונה באוגוסט 2017. נוח לטעון כי הסיבה לכך גנטית, אולם טענה זו מתעלמת מהירידה בולטת בפעילות גופנית ובכושר האירובי בעולם המערבי ואף ממצאים של מחקרים מדעיים. האצנים למרחקים ארוכים, שבלטו במשחקים האולימפיים המודרניים באמצע המאה הקודמת ולקראת סופה, היו דווקא מפינלנד (פאבו נורמי ולאסה וירן), ולאחר מכן מבריטניה (סבסטיאן קו, סטיב אובט, סטיב קראם ועוד). בדיקה של השיאים הבריטיים הבולטים בריצות אלו מעלה כי הושגו עד 1997. אז עדיין ילדים הלכו ברגל לבית הספר ונהגו לשחק בשעות הפנאי מחוץ לבית ופחות ובהו במסכים השונים: טלויזיה, מחשב או טלפונים.

השליטה של האצנים ממזרח אפריקה בריצות הארוכות נובעת מצירוף מספר גורמים: נתונים גופניים המובילים ליעילות מיוחדת ביומכאנית ומטאבולית, חיים ואימונים בגובה מגיל מוקדם ומוטיבציה מיוחדת להצלחה מטעמי מעמד חברתי והכנסה. דומיננטיות זו תימשך ככל הנראה, לנוכח הירידה הצפויה בפעילות הגופנית בארצות המפותחות בשנים הבאות. 

חובה עלינו לשנות זאת ולחפש את הדרכים להתאים את אורח החיים המערבי והטכנולוגיה המתקדמת לעיסוק בפעילות גופנית מאומצת. עלינו לחזור ולקיים אורח חיים בו פעילות גופנית מהווה חלק מרכזי מחיי היום יום.

Santos-Lozano A. Lucia A. Ruilope L. Pistiladis YP. Born to run: our future depends on it. Lancet. 2017 Aug 12;390(10095):635-636

הערות העורך

נייר עמדה וחוות דעת מעט פשטניים, אך חושפים מציאות כואבת. לא בטוח, כי הדומיננטיות הפינית והבריטית בריצות הארוכות בשלהי המאה הקודמת ובאמצעיתה,  נבעה דווקא מהצטיינותם החריגה ולא מהיעדרות אצנים אפריקאיים, אך אין ספק כי השוני המהותי, שחל בתרבות הפנאי ובחיי היום יום בעולם המערבי, הסיטו את הכף משמעותית לרעת הספורטאים ממדינות המערב. החשיבות כמובן אינה רק בהישגי ספורט. דומה כי בארצנו המצב רע במיוחד. במסגרת עבודתי אני נתקל בילדים ומתבגרים שאינם יודעים כלל מהי פעילות גופנית. גם משיעורי הספורט המעטים בבית הספר הם נמנעים. והתוצאה אינה רק הישגים ירודים באתלטיקה, אלא השמנת יתר, סיבולת לב ריאה נמוכה וכל התחלואה הנגרמת כתוצאה מכך. אינני יודע מהן הדרכים לשנות זאת. לעיסוק במחשב ולשליטה בטלפונים החכמים יש בוודאי יתרונות משלהם אך התמכרות מוחלטת להם תוך התנזרות מפעילות גופנית, מסבים נזק בריאותי המחייב שינוי גישה. מי אחראי לכך? הורים? משרד החינוך? הטפות במרפאה? כל הנ”ל או אף אחד מהם?

קל מאד להטיל את האחריות על כל גוף אחר בטענה כי “מה כבר אני כרופא או מטפל יכול לעזור?” אבל אני סבור כי מתפקידנו, כ”שומרי הסף” של הבריאות, בהחלט לעודד את המטופלים לשנות את שיגרת יומם ולשלב פעילות גופנית יומיומית באורח החיים הלחוץ והתובעני. לעתים מזומנות אני בודק מתבגרים הבאים בתלונה על כאבי גב ולוקים ביציבתם. אני מתחיל בהסברים על מהות הבעייה האנטומית ואז מתחיל ב”חפירות” הטפה על שינוי הרגלים, יציאה להליכה, השתתפות בשיעורי ספורט, ביצוע תרגילים בבית, הנחת הטלפון החכם בצד לפחות לשעה. אינני תמים, אני יודע כי הרוב לא הבינו מה הרופא רצה מהם ועל מה בכלל הוא דיבר, אבל אם הצלחתי לגרום לשינוי ולחדור ללב מי מהילדים האלו, מילאתי תפקידי נאמנה.