סיכום המחקר באדיבות סטארגומים www.stargumim.co.il .

ממצאים חדשים מצביעים על כך שלמעשנים עשויה להיות תגובה טובה יותר למפעיל פלסמינוגן רקמתי (tPA ) כטיפול בשבץ לעומת לא-מעשנים.

במחקר, למעשנים היה סיכוי גדול פי 4 לזילוח מחדש, סיכוי גדול פי 6 לרה-קנליזציה ומגמה לקראת שיפור בתוצאות תפקודיות לאחר 3 חודשים בהשוואה ללא-מעשנים.

ממצאים דומים דווחו קודם לכן במטופלים הסובלים מאוטם שריר הלב (MI) תחת טיפול המסת פקיק (תרומבוליזה), אולם זו נחשבת הפעם הראשונה שתוצאה זו הודגמה בחולי שבץ על ידי הדמייה ששמשה לאימות התוצאות.

“ממצאינו מצביעים על כך שעבור מעשנים שחוו שבץ, הסיכויים להחלמה עם טיפול tPA  הניתן במהרה טובים מאוד,” אמרה החוקרת הראשית, אנה קופנר, MSc , מאוניברסיטת Charite-Universitatsmedizin , ברלין, גרמניה, לכתב-העת Medpace Medical News . משמעות הדבר היא שחשוב עוד יותר לפנות לקבלת עזרה במהירות אם אתה מעשן.”

תוצאותיהם פורסמו אונליין בתאריך 3 בינואר והם מופיעות בגיליון פברואר של Stroke .

תוצאות טובות יותר בהמסת פקיקים (תרומבוליזה)

קופנר הסבירה שהמחקר נוצר כיוון שהבחינה שנראה היה שלחולי שבץ מעשנים במרפאה בה עבדה היו תוצאות טובות יותר, כפי שנמדדו על ידי סולם רנקין לאחר 3 חודשים.

“בתחילה כולם חשבו שאני משוגעת, או שהתוצאות התקבלו בגלל שהמעשנים צעירים יותר, אולם כאשר מצאנו מחקרי אוטם שריר הלב שהצביעו על השפעה טובה יותר של המסת פקיקים בקרב מעשנים, חשבנו שיכול להיות שיש משהו בדברים, והתחלנו את הפרויקט הנוכחי של התבוננות בנתוני הדמיות של חולי שבץ המקבלים טיפול tPA ולהשוות בין מעשנים ללא-מעשנים,” סיפרה למדסקייפ.

המחקר כלל 148 מטופלים עוקבים שסבלו משבץ איסכמי חמור שעברו MRI לפני כן ויום 1 אחרי המסת פקיק באמצעות tPA , שניתן תוך 4.5 שעות לאחר תחילת תסמיני שבץ. המעשנים, שהיוו 21.6% מהאוכלוסייה, היו צעירים יותר באופן משמעותי, לרוב היו גברים, ובנקודת ההתחלה, ממוצע חוסר הזילוח שלהם היה גדול בהרבה.

מתוך 148 מטופלים, 21.6% היו מעשנים (n=32) . המעשנים היו צעירים (חציון, 61 שנים[סטיית תקן, 9.4 שנים] לעומת 75 שנים [סטיית תקן, 11.6 שנים] ; P < 0.001 ), פחות נשים (28% לעומת 51%; P=0.03 ), בעלי רמות גלוקוז  נמוכות יותר בנקודת ההתחלה (חציון 6.2 מילימול/ליטר [טווח בין-רבעוני, 5.7-6.8 מילימול/ליטר] לעומת 6.7 מילימול/ליטר [טווח בין-רבעוני 6.1-8.2 מילמול/ליטר]; P<0.01 ) וחוסרי זילוח גבוהים יותר בנקודת הבסיס (חציון, 53 מ”ל [טווח בין-רבעוני 13-141 מ”ל] לעומת 17 מ”ל [טווח בין-רבעוני 2-66 מ”ל]; P=0.04 ). באמצעות ניתוח רגרסיה לאחור שכלל גיל, מין, יתר לחץ דם, גלוקוזה, חוסר בזילוח, ועישון, לעישון היה יחס סיכויים של 4 (רווח בר-סמך בשיעור 95%, 1-16; P=0.03 ) עבור זילוח מחדש ושל 6 (רווח בר סמך בשיעור 95%,       1-30; P=0.05 ) עבור רה-קנליזציה (ניתוח רגרסיה של רה-קנליזציה כלל גם מיקום החסימה העורקית). למעשנים היתה תוצאה טובה יותר (סולם רנקין מתוקן = 0-2) לעומת לא-מעשנים (77% לעומת 55%; P=0.05 ).

כלומר, התוצאות מראות שעישון נקשר עם גידול אוטם קטן בהרבה ועם עליה בסיכוי לרה-קנליזציה של כלי הדם החולה ולזילוח מחדש.

בטבלה שלהלן תגובה להמסת פקיק מבוססת על סטטוס עישון בקרב מטופלים עם חסימת כלי דם מוכחת

לאחר התאמות בשל גורמים מפריעים, כולל גיל, מין, לחץ דם, גלוקוז, וחוסר בזילוח, עישון נקשר כאמור ביחסי סיכויים של 5.6 עבור רה-קנליזציה ו-4.3 עבור זילוח מחדש.

“עם זאת, תוצאה תפקודית חיובית לאחר שבץ נקשרה באופן חיובי בזילוח מחדש, דבר המעיד שיעילות טיפול tPA בקרב מעשנים עשויה לתרום באופן חלקי לתופעה הפרדוכסלית של עישון-המסת פקיק בה הבחנו,” הם כותבים.

למרות שהממצאים נראים בתחילה פרדוקסליים, קיים הסבר מדעי אפשרי. קופנר הסבירה שייתכן כי אצל מעשנים, כמות קטנה יותר של tPA אנדוגני משתחררת מתאי אנדותל, אשר גורמת להם להיות בעלי סיכון גבוה יותר לקרישים. טיפול tPA מפרק פיברין, ומספר מחקרים הדגימו שקיימות רמות גבוהות יותר של פיברין בדמם של מעשנים לעומת לא-מעשנים, היא ציינה.

לפיכך, קרישים הנוצרים בקרב מעשנים עשויים להכיל יותר פיברין מאשר בקרב לא-מעשנים, עובדה שהופכת אותם רגישים יותר להמסה על ידי tPA כאשר טיפול זה ניתן לשבץ.

“משמעות הדבר היא שסיכוייהם של מעשנים ללקות בשבץ גבוהים יותר מלכתחילה, אולם שגם יש להם סיכוי גבוה יותר לתוצאה טובה לאחר טיפול tPA ,” היא הוסיפה. ואכן, נראה שזהו בדיוק הדבר שאנו רואים.”

קופנר ציינה שמחקר קודם הצביע על תוצאה טובה יותר של טיפול tPA לאחר שבץ במעשנים לעומת לא-מעשנים, אולם המחקר לא השתמש בהדמיה. “מחקר ההדמיה שלנו מספק מידע רב יותר אודות המנגנון האפשרי שעומד מאחורי השפעה זו,” אמרה.

היא הזהירה שכיוון שבמחקר השתתפו רק 140 מטופלים, יש להחשיב מחקר זה כמחקר ראשוני. אולם כעת הקבוצה של קופנר מתכננת מחקרים נוספים בתחום זה.

עוד הוסיפה, “כעת נשלב את התוצאות הללו במרפאה, ונבקש מהמטופלים מידע מפורט יותר בנוגע להרגלי העישון על מנת לראות אם נוכל לבסס עקומת מינון; אם כמות העישון תתאים לרמת הרה-קנליזציה והזילוח מחדש.”

המחקר מומן על ידי המשרד הפדרלי לחינוך ומחקר באמצעות המרכז לחקר השבץ של ברלין, קרן פולקסווגן, האיחוד האירופי, וקרן המחקר הגרמנית. נמסר כי קופנר לא גילתה קשרים כלכליים רלוונטיים; היא מעשנת מיד פעם….

Stroke. 2013; 44:407-413 .