כשכוחות צבא צועדים לקרב מלווים אותם כוחות רפואה הכוללים רופאים, חובשים, אחים ועוד אנשי רפואה. כוחות אלו אין מטרתם להילחם, והם מחויבים על פי החוק הבינלאומי לטפל בכל הפצועים ללא קשר לזהותם וכן לטפל באזרחים שנפגעו בקרב. הם מחויבים לטפל בשבויים ולדווח על כל התעללות בהם, ובתמורה לכך אמנת ז’נבה מגנה על אנשי הרפואה המתלווים ללוחמים מתקיפה ישירה, וזאת בתנאי שכוחות הרפואה אינם מתפקדים כלוחמים.

אחרי המלחמות בעיראק ובאפגניסטן הגיעו דיווחים כי כוחות רפואה אמריקאים לא דיווחו על מקרי התעללות ועל רצח של שבויים. היו גם טענות כי הצוות הרפואי עצמו התעלם מצרכיהם הרפואיים של השבויים. משרד ההגנה האמריקאי מסר כי מקרים אלו נמצאים תחת חקירה, אך לא הוגשו כל כתבי אישום נגד אנשי צוות רפואי.

בכירים בפנטגון הכחישו תלונות נוספות, לפיהן אנשי רפואה הפרו כללית אתיים כשהשתתפו בחקירות פוגעניות של השבויים. הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום הסיקה כי אנשי צוות רפואי בכלא במפרץ גואנטנמו שיתפו אנשי צבא במידע רפואי הכולל תיקי מטופלים וזאת לצורך חקירות מתוכננות. “זוהי הפרה בוטה של כללי האתיקה הרפואית,” הסיקה הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, שקבעה כי חלק מהחקירות כללו עינויים של ממש. הפנטגון השיב כי תנאי המאסר של השבויים בטוחים וכך גם ההתייחסות אליהם אנושית ומקצועית והכחיש כי המידע הרפואי בתיקי המטופלים הועבר לאנשי צבא שאינם כוחות רפואיים.

החקירה שלנו לגבי מעורבות אנשי רפואה בנושאי מודיעין צבאי בעיראק ובמפרץ גואנטנמו מעלה תמונת מצב בעייתית יותר. מסמכים וראיונות עם אנשי צבא, שנחשפו לאחרונה, מצביעים על מעורבות של אנשי רפואה בחקירות, מעורבות המנוגדת לחוקי המלחמה. אנשי רפואה לא רק העבירו מידע רפואי אישי על אודות מטופלים, אלא אף השתתפו בתכנון שיטות החקירה כולל מניעת שינה ומהלכים נוספים בהתאם למצבו הרפואי של הנחקר השבוי. אנשי רפואה גם הדריכו חוקרים לגבי טכניקות תשאול.

רופאים אשר היו מעורבים בפעילויות אלו לא ראו בכך בעיה אתית. בין הרופאים שתכננו את שיטות החקירה יש הטוענים כי רופאים המשמשים בתפקידים אלו אינם פועלים כרופאים ולכן אינם כבולים לכללי האתיקה שבין רופא למטופל. בין רופאים המשרתים בחיל המודיעין  לנחקרים אין יחסי רופא מטופל, ובאין סכנת חיים מיידית לשבוי המלחה הנחקר, אין להם מחויבות להגיש לו עזרה רפואית.

בראיונות לגבי השירות שלהם במתקני כליאה בעיראק ובגואנטנמו, דיווחו רבים כי נאמר להם לא לדבר על מעשיהם ועל רשמיהם מהשירות שם, אבל מידע ועדויות שנחשפו, כולל עדויות של אנשי מודיעין צבאי, מתארים את חלקם של אנשי הרפואה בתכנון שיטות חקירה. מפקד בדרגת קולונל התוודה כי רופא ופסיכיאטר היו זמינים תמיד והשגיחו על מהלך החקירות.

מהן שיטות החקירה שהתוו אנשי הרפואה? ככל הנראה כללו אלו מניעת שינה, מניפולציות בתזונה, כולל מינימום לחם ומינימום מים וזאת תחת השגחת רפואית, מניפולציות סביבתיות כמו הפסקת קירור בקיץ וחימום בחורף, חסך חושי של עד 72 שעות וזאת בהשגחת חובשים ובידוד של יותר מ 30 ימים.

הרופאים שיתפו פעולה עם סוהרים ועם חוקרים צבאיים ביישום שיטות חקירה. הרופא והפסיכיאטר נחשפו לפרוטוקול תכנון החקירה וניתנה להם המילה האחרונה לשם אישור התוכנית.

במתקני כליאה מסוימים היה נוהג קבוע לפיו איש רפואה צפה בחקירה מאחורי מראה חד כיוונית. כמו כן מידע רפואי על אודות הנחקרים הועבר לרשות הצבאית החוקרת.

האם רופאים, בעצם העזרה בתכנון ובהוצאה לפועל של חקירה, מפרים כללי אתיקה רפואית? רופאים צבאיים ובכירים בפנטגון טוענים כי אין בפעולה זו הפרה של כללי האתיקה הרפואית. הרופאים התורמים מהידע ומהניסיון שלהם לצרכים צבאיים מתפקדים כלוחמים ולא כרופאים. תואר ברפואה אינו נדר קודש, אלא רישיון המעיד על מיומנות. כשרופא משתתף בחקירה, הוא אינו עושה זאת כרופא ולכן שבועת היפוקרטס, לפיה הוא מחויב לטובתו של המטופל בלבד, אינו חלה עליו. לפי גישה זו, כל עוד הצבא מפריד בין תפקידי רופא המגיש עזרה רפואית לרופא המשתתף באיסוף מודיעין ובעזרה לחוקרים, מעשי הרופאים לגיטימים בהחלט.

רופאים צבאיים מצביעים על תחומים ברפואה אזרחית, כמו פסיכיאטריה משפטית ורפואה תעשייתית, שבהם לעיתים תפקיד הרופא אינו מקדם את טובת המטופל. המצדדים בגישה זו טוענים כי שבועת היפוקרטס המעניקה נאמנות מלאה של הרופא למטופל, מתעלמת מחשיבותו של מקצוע הרפואה בהיבט החברתי הכללי. כדוגמה הם מגייסים את הצרכים הלגיטימיים של מערכת המשפט האזרחי והפלילי, חששות מעסיקים לגבי התאמתו של מטופל לתפקיד מסוים מבחינת מצב בריאותו, הקצאה סלקטיבית של  משאבים מוגבלים של מערכת הבריאות והגנה על בריאות הציבור.

אבל הטענה כי בתחומים מסוימים כגון אלו הנזכרים מעלה הרופאים המשמשים את טובת הציבור אינם מתפקדים כרופאים היא אוקסימורון. ההתייחסות אליהם כרופאים נובעת ממיומנותם הטכנית, מהחשיבה המדעית, מהאכפתיות ומהסמכות מול החברה,  ולכן הם נקראים למלא תפקיד מסוים גם בתחומים “בעייתיים” אלו. החלטת הפסיכיאטר המשפטי אם לנאשם אחריות למעשיו נשענת על רגישותו המוסרית של הרופא ועל תפיסתו לגבי מחלות נפש. תרומתם של רופאים צבאיים לחקירות שבויים מבחינת יעילות החקירה, חוקיותה וקבלתה על ידי החברה מקיימת חוק, וכל אלו מבוססים על רגישותו המוסרית של הרופא, על הידע הקליני שלו ועל תפיסתו לגבי מחויבות לגישה הומנית.

בהכחשת תפקודם כרופאים בשעת חקירה, רופאים צבאיים מסיחים את תשומת הלב מהעיסוק בקונפליקט שבין אתגריים מוסריים וצרכים חברתיים.

שבועת היפוקרטס אינה מציעה דרך לפתרון הקונפליקט, אך היא מעניקה נקודת התחלה. השליחות לרפא היא התפקיד הראשון והיא הבסיס לזהותו המקצועית של הרופא. המעוניינים לשמר שליחות זו וזהות זו חייבים להבין כי יש דברים שאסור שרופאים יעשו. כך למשל גם במדינות שבהן עונש מוות הוא חוקי מקובל שהוצאה להורג לא תיעשה על ידי רופא, וכך גם לגבי רופאים המועסקים במלחמה; חוקים פשוטים מסוימים חייבים להתקיים.

על רופאים נאסר להשתמש בתרופות או באמצעים ביולוגיים אחרים על חיילי אויב או על שבויים. נאסר עליהם גם לעזור לאחרים לעשות פעולות אלו. בשעת חקירה כל תפקידם מסתכם אך ורק בשמירה על בריאות הנחקר, ובמסגרת זו עליהם למסור לחייל האויב או לשבוי פרטים על הממצאים הרפואיים שמצאו בבדיקתו ולוודא אפשרויות טיפול בהתאם למצבו.

תפקיד הרופאים מחייב תיעוד מקרי התעללות ודיווח עליהם על פי הנדרש. הרפואה הצבאית בגואנטנמו נכשלה בתפקידה במקרים אלו.

המסקנה כי רופאים נטלו חלק בעינויים אינה מבוססת דיה, אבל אפשרות זו בהחלט מטרידה. יש מקום לבירור נוסף לגבי חלקם של הרופאים הצבאיים בתכנון ובביצוע שיטות חקירה שנועדו לשבירת הנחקר, כמו בידוד ממושך וחשיפה לטמפרטורות קיצוניות העונות להגדרה ‘עינויים’.

ברור כי צוות רפואי שעזר לתכנן ולהוציא לפועל שיטות חקירה אגרסיביות עבר על חוקי המלחמה. החוק השלישי של אמנת ז’נבה מציין: “אין להפעיל על שבויי מלחמה עינויים גופניים או מנטליים או כל אמצעי כפייה אחרים כדי לחלץ מהם מידע מכל סוג שהוא.” החוק מפרט כי אין לאיים, להעליב, או לנקוט בכל פעולה המסיבה אי־נעימות מכל סוג שהוא על אסירי מלחמה המסרבים לענות על שאלות.

טקטיקות החקירה בגואנטנמו ובכלא בעיראק היו ללא ספק נגועות בכפייה ובאיומים, ולחלוטין לא נעימות לנחקר.

ממשל בוש טען כי אף לא אחד מאסירי גואנטנמו היה ‘אסיר מלחמה’, ולכן האסירים בגואנטנמו לא היו זכאים להגנה של החוק השלישי של אמנת ז’נבה, אבל האסירים בעיראק אכן היו אסירי מלחמה הזכאים להגנה של החוק.

קצין הרפואה הראשי של צבא ארה”ב עובד כעת על פיתוח סודי של מערכת חוקים לאנשי רפואה העובדים עם שבויים. יוזמה זו מבורכת, אבל אין לבצעה תחת מעטה כבד של סודיות. מן הראוי כי מומחים לאתיקה רפואית, מומחים למשפט ומובילי דרך שאינם אנשי צבא, ישתתפו בניסוח חוקים כאלו.

יש להקים וועדה מיוחדת שבה יינתן מקום לצרכים השונים של גופים שונים, כולל צבאיים, והם אלו אשר ינסחו את מערכת הכללים והחוקים.
לזכותם של כמה רופאים צבאיים בעלי דרג גבוה ייאמר כי ניסו לערב מומחים חיצוניים לאתיקה בדיון, אך הפנטגון מנע זאת.

רופאים צבאיים, אחיות ובעלי תפקידים אחרים בתחום הרפואה שירתו באומץ רב בעיראק ובמקומות נוספים מאז 11 בספטמבר 2001. חלק נפצעו ויש שנהרגו בעת מילוי תפקידם. ברוב המקרים הם העניקו טיפול מעולה לחיילים אמריקאים, לחיילי אויב ולאזרחים, ואנו חייבים להם תודה והערכה.

הדיון על המתחים בין המחויבות למטופל על פי שבועת היפוקרטס לבין המחויבות לתפקיד הצבאי אינו פוגע בכבודם או מפחית מתרומתם למאמץ המלחמתי.

למאמר לחצו כאן

Bloche MG, Marks JH.

When doctors go to war .

N Engl J Med. 2005 Jan 6;352(1):3-6

הערות העורך: מאמר נוקב וביקורתי בעיתון רפואי נחשב ביותר. הכותבים הם פרופסור אמריקאי למשפט המשמש גם כפרופסור בבית־ספר לבריאות הציבור ופרקליט בריטי המתמחה גם בביואתיקה  בבית־ספר לבריאות הציבור. מלחמות ארה”ב בעיראק, באפגניסטן ובשאר מוקדי האסלאם הרדיקלי היו עקובות מדם. אכזריות נוראה של חיות אדם כמו ‘אל־קעידה’, ‘דעאש’ וכנופיות חסרות מצפון של מי שאולי מוגדרים כבני אדם, אך נוהגים כחיות טרף אכזריות. ועכשיו חיות אלו משחרות לפתחנו.

“אבא, מה היית אתה עושה אילו היית צריך לטפל במחבל כזה שנפצע ומאושפז בבית החולים שלך?” שאלה אותי בתי, הנמצאת כעת בביתי בעת שבעלה נקרא לשירות מילואים ביחידה מובחרת.

לא הייתה לי תשובה מוכנה. הזעם יוקד, התסכול נורא, הנפש צועקת והלב בוכה.

“הייתי מטפל בו כמו שחונכתי,” השבתי, שוקל כל מילה, “ואחר כך עושה כל מאמץ על מנת להביאו על עונשו במסגרת החוק ובאופן החמור ביותר,” כך אמרתי.

תחילת המשפט הייתה ברורה לי, אך ההמשך פחות. אלו חיות אדם הראויות למוות בלבד, אין ספק, אבל אני רופא.

ציטטתי את המאמר המצורף כדי לחשוף את הלבטים הנוראיים בהם נתונים רופאים המטפלים באויב חסר מצפון, אכזר ונתעב. אין לי שום כוונה לבקר שיטות חקירה הנהוגות בארצנו. אינני מכיר כאלו ולא נטלתי בהן חלק, אבל חשבתי איך אנו, אנשי הרפואה שלא כולם נמצאים כעת בחזית הלחימה, יכולים לתרום למאמץ המלחמתי, והנה צץ המאמר הזה, המציג התלבטות קשה של איש רפואה בשדה הקרב.

ומה לגבי אלו הנמצאים בעורף, ממשיכים בעבודה היומיומית, עברו את גיל המילואים, אינם נקראים עוד לשירות ומתוסכלים מישיבה מול המסך? איך פורקים את הזעם? לאן לתעל את התסכול מהישיבה בעורף?

הרגעים הספורים בימים אחרונים שבהם לא חשבתי על המגויסים סביבי ועל תושבי העוטף, היו עת הייתי שקוע בעבודה מול מטופלים. גבס לילדים הלוקים בקלאב פוט, מעקב אחר מומים מסובכים, בדיקות של ילדים הלוקים בשיתוק מוחין וגם של מבוגרים שנקלעו למרפאה עם שברים.

כל אלו בשעות העבודה, ומה הלאה?

בעזרת מגויסים ביחידות השדה, הפצתי את מספר הטלפון שלי למפקדים, לרופאים ולחובשים. “יש בעיה אורתופדית, חסר ציוד אורתופדי? קראו לי.”

והטלפון התחיל לצלצל, ואיתו גם תרומות של אנשים יקרים.

איתי מ’א.א אורטופדיה’ קרא לי לסניף שלהם ביהוד. “ד”ר, בוא ותעמיס מה שאתה רוצה.”

ארבעה ארגזים גדולים שכללו מגני ברכיים, מגני קרסול, מגני שורש כף היד וחגורות גב. את כל אלו העברתי בימים ראשון ושני ליחידות מובחרות של הקומנדו ושל חיל האוויר. ביום רביעי התקשרו אליי מיחידה מובחרת בצנחנים.
“חסרים לנו מגני שרוכים לקרסול, ושמענו שיש לך.”
השבתי לחייל, “ספר לי מה קרה ושלח לי תמונה של הקרסול.”
הלוחם לאחר חבלת קרסול שאירעה לפני חודשיים ומרגיש חוסר ביטחון בריצה. “צריך לבדוק,” השבתי ונכנסתי למכונית שלי, ובדרך פגשתי את רפי פאר מ’פאר אורטופדיה’ ברחובות שמילא את האוטו במגני קרסול – AIR CAST SPORT ו – MALLELOC.
כשהגעתי לשדרות, החייל יצא אליי.
“אין רופא ביחידה?” שאלתי.
“ד”ר,” הוא ענה, “אילו הייתי פונה לרופא היחידה הוא היה ‘חודל’ אותי, שולח לצילום ולבית חולים. אין לי זמן לזה, חייב להיות עם הצוות שלי.”

גאווה גדולה. אלו החיילים שלנו, ואנחנו חייבים להם הכול.

אז אינכם רוצים להתחבט בדילמות מוסריות העוסקות בחקירות שבויים או בטיפול במחבלים פצועים?
צודקים.
צאו ומצאו דרכים לנצל עבור הלוחמים שלנו בשטח את הידע ואת הניסיון שצברתם.

בהצלחה ובבריאות רבה לכולנו ולכל החיילים והחיילות שלנו.

בתמונות:
רפי פאר מ’פאר אורטופדיה’.
איתי מ’א”א אורטופדיה’ וד”ר אבי פנסקי, עורך מדור אורתופדיה.