כותב ד”ר אבי פנסקי: הפעם בחרתי לסקור ספר מרתק שאומנם פורסם לפני שנים רבות ועוסק במעללי רופא אורתופד במלחמת יום הכיפורים, אבל דומה שלמרות ש- 50 שנים עברו מאז, עקרונות העלילה לא ממש השתנו. גילוי נאות: הספר עוסק בד”ר חנן טאובר, מי שהיה מנהל המחלקה האורתופדית בבית חולים קפלן, מנטור וחבר יקר, ראש האיגוד הישראלי לאורתופדיה לשעבר.

הטקסט המצוטט כאן מובא מתוך הספר: “הנגמ”ש, סיפורו של צוות רפואה אחד במלחמת יום הכיפורים”, שכתב שגיא גרין.

המלחמה תפסה את ד”ר טאובר, הרופא החטיבתי במילואים של חטיבת שריון, בביתני המחלקה האורטופדית בתל השומר. הוא מוזעק למחנה שדה תימן בדרום להתארגנות ראשונית וב 7 באוקטובר 1973, 50 שנים בדיוק לפני תחילת המערכה הנוכחית, הוא דוהר לסיני בטרנזיט כחולה מגוייסת. מהלך הנסיעה מזכיר ממש את מערכון המכונית המגויסת של הגשש, ובהכירי את ד”ר טאובר כשחמתו בוערת, לבטח מצחיק לא פחות. המוטו של טאובר היה: “מי שמגיע אלי מת לא יוצא ממני חי, אבל מי שמגיע אלי חי לא יוצא מני מת”. המוטו הזה, במהלך המלחמה ההיא, לא היה מדויק.

טאובר הרופא החטיבתי מחליף את הטרנזיט בנגמ”ש – זלדה –  וממשיך בדרכו מרפידים דרומה למעמקי סיני. עזר כנגדו בנגמש הרפואה היה חובש קר רוח בשם עקיבא גרוס. 

איך הגיעו נגמ”ש הרפואה לפצועים? היו מקרים בהם הנגמ”ש הוזעק לנקודות מסויימות לטפל בפצועים ובמקרים אחרים הפצועים הועמסו על אלונקה, האלונקה נקשרה על סיפון הטנק והטנק דהר לתאג”ד. אחד המטופלים עליו מספר טאובר, הוא חייל אותו הכיר, אשר הגיע חבוש בשל שבר פתוח ברגל. החייל פונה לבית חולים עורפי ומת בשל זיהום כללי. “מתסכל” הוא מתאר, לפנות פצוע בהכרה במצב כללי סביר, ובסוף הפצוע מת מסיבוכי זיהום.

סדר לא ממש היה שם. טאובר ואנשי הצוות הוזעקו לעזור בטיפול בפצועים של חטיבה אחרת. “מה פתאום לדהור לפנות פצועים של חטיבה 14”?, שאל את טאובר איש צוות בנגמ”ש הרפואה, “זו לא החטיבה שלנו”. “עשיתי הרבה דברים לא לפי הכללים” אומר טאובר. “הרופא של 14 אמר שיש לו הרבה פצועים אז אני כמו אידיוט, בגלל שיש לי נגמ”ש, נוסע לשם”. נוסע ונקלע להפגזת אימים, המונעת מצוות הרפואה שלו לצאת בכלל מהנגמ”ש ולחפש מפלט מההפגזה המסיבית.

וחוץ מטיפול בפצועים, נדרשו גם לפנות גופות חללים מטנקים שרופים. משימה מזוויעה, אבל גבי בן דוד, קצין הדת של החטיבה, קיבוצניק מטירת צבי לא מוותר. חשוב לאסוף חלקי גופות, סמני זיהוי, דיסקיות.

עוד מתאר טאובר את רגעי האושר הקטנים במקלחת חפוזה ממי ג’ריקן ואת הסיפוק בלבישת בגדים נקיים.

והבלגן חוגג. בעת התקדמות במעמקי סיני, נגמ”ש הרפואה נמצא בריחוק מה משאר החטיבה ולפתע נגלה מולם טנק ונגמ”ש מצריים. טאובר יורה צרור מהעוזי שלו, לא פוגע. חייל נוסף יורה צרורות מהמאג. המצרים מעדיפים להימלט במקום לירות. הדריכות של הנגמ”ש של טאובר גבוהה אחרי ההיתקלות הזו, ואז לפתע מולם משאית מצרית. “לירות או לא לירות?” ברגע האחרון מזהים שבמשאית יושבים חיילים שלנו וממש ברגע האחרון נמנע ירי על כוחותינו.

פרק נוסף בספר מוקדש לד”ר גויטיין שדהר בזלדה שלו לגומחה מוסתרת והיווה כוח יחיד בשטח שהיה מטווח כל הזמן. הוא שם רופא יחיד, לצידו חובשים שרובם רואים לראשונה בחייהם פצועים אמיתיים ואלו מתחילים לזרום. היו אלו חיילים שנפגעו מרסיסים, טנקיסטים  עם פצעי כוויות קשים וחיילים שלקו בשברים. “החובשים עמדו בשורה והקיאו, אני לא” אומר גויטיין, היה לו ניסיון ממלחת ההתשה עת נכתשו המעוזים ע”י אלפי  פגזים מצריים כל יום.

אז לגויטיין היה כבר ניסיון, אבל כמות הפצועים הייתה כל כך גדולה ואפשרויות הטיפול מצומצמות. הטנקיסטים סבלו מכוויות קשות. כל הכלים לטיפול היו שמיכות אלומיניום למניעת התייבשות, והיו הצנחנים שנפגעו מרסיסים בכל חלקי הגוף. הטיפול כולו תחת ירי של פגזים וטילים נגד טנקים, ובתנאים כאלו צריך להכניס עירוי או לקבע שבר. והכל תוך כדי מחסור קשה בחומרי חבישה, אין מספיק אלונקות ואין מספיק שמיכות. וגיוטיין באנרגיות מטורפות. החובשים דואגים להדליק לו סיגריה ולהכניס לפיו ומדי פעם בקבוק מיץ וסנדוויץ, והוא ממשיך מפצוע לפצוע, ידיו מטונפות מדם, באוויר ריח מחליא של דם הפרשות גוף ושריפה. אז במי לטפל? איך לעשות טריאז’? לא הייתה אפשרות פינוי. מסוקים לא העזו לנחות ופינוי באמבולנס היה בלתי אפשרי, לכן מטבע הדברים התרכזו בפצועים בינוני וקל, אותם היה סיכוי להציל. אז נחשף גם להלומי קרב. חלקם עומדים וצורחים וחלקם יושבים ובוהים באוויר. וויש לזכור כי אי אז עדיין לא הכירו את המושג הלם קרב. בהמשך, עת שהו כבר מעבר לתעלת סואץ,  גייס גויטיין פסיכיאטר לעזרה בטיפול בהלומי הקרב. הפסיכיאטר הגיע, ראה מה קורה, אמר תודה רבה וחזר הביתה.

גויטיין היה פטאליסט גדול ובשלב מסויים אמר לעצמו “אני אעשה מה שאני יכול וזהו, חי אני לא יוצא מזה”. בהמשך אמר, “החיים מלאים טראומות וקשיים אבל אני את הרע ביותר עברתי אז בסיני”. על תפקודו במלחמת יום הכיפורים קיבל את צל”ש האלוף. אבל את הצל”ש לא בא לקחת. “אני לא חושב שהייתי גיבור”, אמר. “זה שהקמתי את היחידה הראשונה בארץ לטיפול נמרץ ילדים יש יותר משמעות”, אמר גויטיין שהקים וניהל יחידה זו בהדסה עין כרם.

חזרה לטאובר. הנשק הסודי שלו אינו טנק או רובה. אצלו מספרי הפלדה, האספקלופ, החותכים כל דבר, גדרות תיל ואיברי גוף, הם הנשק המיוחד. ונשק ייחודי לטאובר הוא ההומור השחור שלו. עת התכוננה החטיבה להשתלט על מתחם מצרי ולהילחם מול חיילי חי”ר מצרי מצויידים בטילי סאגר ,היה ברור כי גם נגמ”ש הרפואה יידרש ללחימה. הסמג”ד אומר לטאובר כי במלחמה התנהל קרב כה קרוב, עד שהטנקיסטים שלנו רמסו את החיילים המצרים עם השרשראות, וטאובר משיב שאם כך הוא מכין את הלוף למלחמה הבאה.

אבל גם ההומור השחור לא מנע מהדמעות לזלוג, עת נזעק לאלונקה שעליה שרוע חייל הרוג, אותו הכיר טוב עוד ממלחמת ההתשה.

והיו עוד סיטואציות הזויות של טנקים הנושאים על הסיפון פצועים שאיש אינו יודע מי הם. ללא דיסקיות וללא סימני זיהוי. וחמור מכך, טנק המגיע עמוס בפצועים וקצין השריון חושב שהיו עוד שני פצועים שכנראה נפלו מהטנק בדרך. ואז נגמ”ש רפואה יוצא קדימה תחת הפגזות ומתקרב לאיזור הקרבות בעקבות הקוליסים של הטנק שפינה את הפצועים. עד היום אנשי צוות הנגמ”ש אינם זוכרים האם מצאו את מי שנפלו מהטנק.

סיפור נוסף על מט”ק יונה שוהם (שטרסבורגר) שנפגע מפגיעה ישירה בטנק שלו. צנח מהצריח לתוך הטנק והבחין שהרגל שלו בזווית משונה. הלכה לי הרגל חשב. הוא מצליח למשוך עצמו מחוץ לטנק. ומתיישב למרגלותיו. מלווה אותו רפי ברקן, לו הוענק עיטור המופת על חילוץ נפגעים מ 3 טנקים. רפי לא מש מהפצוע, למרות שהטנק לידו חסו עלול היה להתפוצץ כל רגע. לבסוף צוות אחר מחלץ אותם ומובילם לנגמ”ש הרפואה. טאובר שולף את הפצוע ממעמקי הטנק, רואה ששני שרוולי המכנסיים מגואלים בדם. במספרי האסקולפ הוא גוזר את המכנסיים, רגל ימין שלמה. שמאל מרוטשת ותלויה על גיד בודד. במספרי הפלדה משלים טאובר את הקטיעה מצמיד תחבושת אישית וחובש בלחץ את הגדם. ושטרסבורגר, שזה עתה קטע טאובר את רגלו, אומר “תודה דוקטור”. וטאובר נרגש עד עמקי נשמתו “אני מוריד רגל לפצוע הוא אומר לי תודה”. טאובר נפגש עם שטרסבורגר מאוחר יותר בסיני, עת חזר לשם עם פרוטזה על רגל שמאל. “למה הודית לי” שאל אותו טאובר, “בגלל שהצלת אותי ד”ר”.

מטוסי חיל האוויר ספגו מכות קשות במלחמה ההיא. מטוסו של גדעון שהם (שטיינהאור) הופל מעל טנקים שלנו. גדעון נפלט מהמטוס, ובמהלך פליטה זו שבר את שתי ידיו. הוא צנח קרוב מאד לטנק שלנו שפינה אותו בנסיעה ברוורס לנגמ”ש הרפואה. טאובר מטפל בטייס מקבע את השברים ומזהה פרצוף מוכר. שניהם שכבו מיטה ליד מיטה בטירונות.

לטאובר היו סנטימנטים עמוקים לנגמ”ש שלו. היה זה כלי שאיפשר התניידות מהירה בדרכי העפר. באחד הימים, בעודם מנווטים במהירות לעזור לכוח צנחנים שספג פגיעה קשה, מבחינים בג’יפ פתוח, רכב רך שאסור לו בכלל להסתובב באזור. טאובר מזהה את סגן מפקד האוגדה ולצידו לא אחר מאשר שר הבטחון משה דיין. קל להכיר אותו, רטייה על עין שמאל. סגן מפקד האוגדה מנופף לטאובר לעצור והוא מורה לנהג להימלט, כי מבין שברגע שיוותר על הנגמ”ש לטובת שר הביטחון אין מצב שיחזור אליו.

פרק הזוי נוסף מספר על הפצצה מצרית הפוגעת ישירות בתאג”ד שנפרש לא הרחק מהדיונה בה חנה הנגמ”ש של טאובר. בתאג”ד זה היה רופא בשם ג’ק הירש, עולה חדש מאוסטרליה שעבד 5 שנים במרפאת קופת חולים בבאר שבע. מבחן המיון להצבתו כרופא גדודי, כלל שאלה אחת בלבד: אתה יודע להכניס עירוי? הוא ידע ומונה כרופא גדודי. באותה הפצצה נפצע בחזהו מרסיסים וטופל ע”י הצוות של טאובר. חובש נוסף איבד הכרה מתסחיף שומני וחובש נוסף רץ הלום קרב ממקום למקום, מבולבל בשטח בו נופלים פגזים. טאובר מיומן בפציעות מלחמה, אבל לא ממש בפציעות נפש. ולפתע, כמו משום מקום צץ לו פולקסוואגן כתום דאבל קבינה ובו יושבים “ציפורי הנפש”. אמנון כספי וגבי סלומון, שתפקדו כפסיכולוגים, בין השאר למקרים כגון אלו, ולקחו את החייל. זה היה אחד הימים האיומים ביותר, מתאר טאובר. בבוקר כמעט נהרג מקטיושות ואחרי הצהריים הלך לו תאג”ד שלם – חובשים ורופאים. טאובר הרגיש מעורער משהו, ואז צץ מולו עוזי בר צור, הנהג הקרבי של המח”ט, הסתכל על פניו של טאובר והבין הכל. עוזי הלך ואחרי כמה דקות חזר עם כריך ובקבוק. וטאובר זוכר: “אני מותש פיסית ונפשית ובא הבחור הזה ונותן לי סנדוויץ’ של לוף עם מלפפון חמוץ ובקבוק קוניאק צרפתי אמיתי. זה מה שהייתי צריך באותו רגע”, אמר טאובר, הלך לישון ונרדם כמו מת.

שימוש נוסף היה לו לנגמ”ש הרפואה. שני שבויים מצריים, טייס פצוע ולוחם קומנדו שונעו משך מספר ימים בטנק ישראלי עם צוות לוחמים שלנו. איש לא שעה לתחינת הלוחמים לקחת מהם את השבויים. בסוף מגיע נגמ”ש הרפואה של טאובר. הטייס היה בחור שמן. טאובר לא מתאפק ואומר לו באנגלית “אין פלא שהמטוס שלך התרסק”.

באירוע נוסף הנגמ”ש נקרא למחפורת בה שכבו חיילים מצריים פצועים שסבלו מפצעים פתוחים והתחילו תהליך נמק. היה ריח נורא, זוכר טאובר. הוא החל לנקות את פצעיהם ולהזרים נוזלים באינפוזיה. אחד השבויים מושיט את ידו ומבקש לנשק את ידי החובש מתוך הכרת תודה על הטיפול.

מבין כל האירועים הקשים שחווה טאובר במלחמה, אחד הקשים ביותר התרחש דווקא אחריה. החטיבה קיימה סיורים למשפחות השכולות אל אזורי הקרבות. והדוקטור “שימש כמו איזה מדריך טיולים לגיהינום”. “היתה הרגשה כאילו המלווים הסתכלו עלי במין מבט של למה הבן שלי הלך ואתה עוד פה?” 

הטקסט כאן מובא מתוך הספר : “הנגמ”ש, סיפורו של צוות רפואה אחד במלחמת יום הכיפורים”, שכתב שגיא גרין. 

הערות העורך, ד”ר פנסקי:

ספר מטלטל, עלילה ממנה אפשר ללמוד על רפואה במלחמה, טריאז’, אירוע רב נפגעים, כירורגיה מצילת חיים בשטח וטיפול בהלומי קרב. התמודדות של רופאים צעירים במצבים נפשיים קשים ביותר להם לא נחשפו בעבר. לבטים מוסריים, טיפול בשבויים, איסוף חלקי גופות והתנהלות בכלל במהלך הקרבות. מה אוכלים. מתי אוכלים? מתקלחים? מתי ישנים? הספר מרתק, נקרא בנשימה עצורה, מעורר פה שם חיוך ובעיקר מעורר מחשבה.

נקודות דמיון לא מעטות יש למציאות המלחמה הנוכחית. אמנם הפעם לא מול צבא גדול ומצוייד היטב כמו הצבא המצרי, אבל כאז, כן עתה, נתפסנו בהפתעה. לקרוא על ההתארגנות הראשונה, הבלגן והמהומה בדרכים, כאילו לא עברו 50 שנים.

הפעם, עד כה לפחות, עיקר הכוחות הרפואיים פועלים עמוק בשטח ישראל. הפינוי לבתי החולים הרבה פחות בעייתי והרופאים בבתי החולים בהחלט ערוכים טוב יותר לטפל בפצועים. אבל המערכת כולה ובעיקר בהתחלה – אנדרלמוסיה.

ואם יותר לי בנימה אישית, המלחמה תפסה אותי משוחרר ממילואים כבר 10 חודשים. אבל לא יכול לשבת בבית, לא יכול להתרכז במרפאה או בבית החולים, אז נוסע ליחידות קדמיות בודק חיילים ומשנע ציוד אורטופדי ליחידות בשטח, ובכך הזכיר לי הנגמ”ש של טאובר את המזדה CX 5 שלי. תא המטען מלא במגיני ברכיים, תומכי קרסול, תחבושות אלסטיות, גזות, פדים משחות אנטיביוטיות, חגורות גב, משחות וולטרן טראומיל וקטוספריי. קיים מחסור די משמעותי של ציודים כאלו בשטח ואני שועט על המזדה האדומה שלי בצפון ובדרום בשטחי כינוס, דרכי עפר וחניונים שונים ומשך שבוע אחד מתקן ארבע פעמים פנצ’רים ב 3 צמיגים. בשבוע האחרון מתרכז ביחידות בצפון על גבול לבנון. לא כל הרופאים הצבאיים בקיאים באורטופדיה. יש כאלו שיש להם המספר שלי. מתקשרים, מתייעצים ואומרים מה חסר. אני יוצר קשר עם חברות שונות וחנויות שונות. אז ציינתי כבר את אא אורטופדיה ופאר אורטופדיה. וזה המקום גם להודות לעדי ועינת מ”אלטמן” על אספקת טראומיל, לאילנית וחביב מ”מגאפרם” על אספקת קטוספריי ל”אשד אורטופדיה” מרמת גן, ל”ללכת רחוק” ממבשרת ציון, ל”מדיקליין אורטופדיה מבית שמש, כל אלו נידבו בחינם ציוד יקר ערך לחיילים.

אז אני מגיע לשטח, מעביר ריענון לחובשים על טיפל בפציעות אורטופדיות, ומתחיל לבדוק חיילים .על הריצפה על הדשא על מזרונים. נקע חוזר בקרסול, אין ממש זמן לתרגילים לשיפור תחושת מצב, אין בכלל אפשרות לשלוח לפיזיותרפיה או למנוחה. החייל חייב להיות כשיר. שולף מתא המטען מגן שרוכים והחייל מאושר. חיילים רבים מתלוננים על כאב ברך קדמי. ברוב המקרים מקורו בכאב פטילופימורלי. מדריך לגבי הימנעות ממנחים בכיפוף קיצוני של הברך (אבל חייבים להיכנס למצבי כריעה בירי), ונותן מגן ברך עם טבעת סיליקון סביב הפיקה. מגן הברך רק לפעילות אני מנחה את החייל והוא ” ואללה ד”ר תודה עזרת לי”.

הרבה מהמגוייסים נקראו מספסל הלימודים או ממשרות הייטק. לא כולם עוסקים בספורט דרך קבע ונדרש זמן קצר  – ימים – להחזירם לכושר גופני. אז הגב התחתון מתחיל לכאוב, הצוואר מציק הטרפזיוסים מכווצים. הרוב המוחלט ללא דגלים אדומים  כאב גב בלתי ספציפי. באזרחות היית מדריך את בעלי משקל היתר לשנות הרגלי תזונה, להתחיל לעשות פעילות גופנית באורח קבוע. מדריך לשיפור טווח תנועה של הגב והצוואר, לתרגל יציבה נכונה ולעיתים שולח לפיזיותרפיה. טיפול תרופתי – ממש לא. אבל כאן החייל עם “הגב התפוס” יוצא הלילה שוב לאימון. לכן: מדריך לכמה התזות של ספריי או מריחת משחה, כמה ימים אנלגטיקה או NDAID ומילות התנצלות שלי לחייל “אינני יכול לעזור לך ממש. אני יכול להרגיע, הכאב לא חמור, יילך ויירגע בהדרגה, אבל אין לי תרופת פלא. והחייל מתעקש להודות לי “מה פתאום ד”ר? תודה לך. באת עד לכאן, זה לא מובן מאליו, הרגעת אותי זה הכי חשוב”. ומילים אלו נותנות לי אנרגיה לקום מחר בבוקר , לסיים את העבודה במרפאה או בבית החולים ולשעוט שוב צפונה או דרומה, עם תא מטען מלא. רק שלא יהיה לי שוב פנצ’ר בגלגל. תפוסות לי כבר הכתפיים מלפרק ולהרכיב את הגלגל. אפשר אולי משחה למרוח? משהו שיעזור?

טיפול בשטח.

צילומים: ד”ר פנסקי