Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 26/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/05/2011 סיפור אישי: מלנכוליה

 "אני נוהג במכוניתי בדרך למרפאתי ונזכר בפסוק משיר השירים – 'כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקל התור נשמע בארצנו."  אך קרני השמש עדיין אינן מחממות. לא מזמן עזבתי את ביתה של מרים עמנואל בת 74 הלוקה בסרטן בקיבה. האבחנה נקבעה כבר לפני שנה ומרים הסכימה לכל הטיפולים הדרושים כולל כירורגיה, כימותרפיה והקרנות. על אף כל הטיפולים מרים פיתחה עכשיו גרורות באברי הבטן, היא יורדת במשקל, נחלשת ומרגישה חולה. מטרת הביקור שלי הייתה לבשר לה שימיה ספורים.

לא מזמן מרים שכבה במחלקה. המעיים נחסמו. על אף כל הסבל, מרים נשארה עליזה ונחמדה ואישה שכל הצוות התאהב בה. אף אחד לא רצה להסביר לה שמצבה אנוש. לא רצו לגזול ממנה את תקוותה. מרים היא סוג של אדם שאתה לא רוצה לאכזב. אחת הנשים האדיבות ביותר שאני מכיר. לא היה עולה בדעתה לבקר אצלי במרפאה ללא מתנה קטנה, ולא חשוב כמה היא מרגישה חולה – היא תמיד תשאל על שלום בני משפחתי לפני שהיא תפרוש לפני את צרותיה.

כאשר ישבתי על יד מרים, ומצדה השני בתה ובעלה, אני מודיע לה שהגידול התפשט. אני מרגיש איך היא ממש מתקפלת. היא אישה יפה, בעלת יופי שקורן ממנה ומזכירה לי השיר האנגלי  שמתחיל במילים .Of the beauty of kindness I speak

 

כאשר סיימתי לדבר הרגשתי שהבשורה שהבאתי, לא הייתה צפויה וכעבור כמה רגעים בהם היא הסתכלה על הרצפה היא לחשה , קוויתי שיש לי עוד קצת זמן. פתאום היא נראית מצומקת, חיוורת ומיואשת. בעלה מושיט את ידו כדי להחזיק בידה, בתה מחבקת אותה ואף על פי כן אני מרגיש שאף פעם מרים לא הרגישה כל כך בודדה.

 

בצעירותי, הייתה לי גישה יותר מכאנית במסירת חדשות רעות. הושבתי את החולים בצד אחד ומשפחתם ממולם. חיכיתי רגע ואז התחלתי: "יש ממצא בלתי צפוי במיפוי או בצילום"  ואחר כך חיפשתי הזדמנות להוסיף את המילים, "אין לכם מושג עד כמה הייתי רוצה שהמצב היה אחרת". לקראת הסוף הייתי אומר " אני אלווה אותך עד הסוף."

 

עכשיו אני כבר לא מסוגל לדבר כך- שיחות אלה מדכאות אותי. האם החולה שלי מפחד מהמוות? אם כן, שום דבר שאני אומר לא ישנה פחד זה. איך תסתדר הבת זוג שלו לאחר מותו? יש ביניהם שאפילו כאלה שלא יודעים היכן נמצא פנקס הצ'קים. רובם לא חיו לבד מאז ההתבגרות. האם לא החמצתי את האבחנה בהתחלה? אולי יכולתי להציל אותה? ואיך אנחנו הרופאים  מרגישים כאשר חולה שלנו הולך לעולמו, חולה אשר במשך זמן הכרותינו התחבב עלינו?

 

כעבור שבוע מבקרת אצלי אישה בת 58 הלוקה בכאבי גב. סוזן הייתה ברשימת החולות שלי משך ארבע שנים, אך ראיתי אותה רק לעיתים רחוקות. לפני ארבע שנים גילו אצלה סרטן השחלות ומאז היא מבקרת אצל האונקולוגים, האונקולוג הממונה על טיפולי ההקרנות והמנתח. נכון, דאגתי לבקר אצלה גם כאשר שכבה בבית החולים. אך בסך הכל הייתי משקיף מן הצד.

סוזן בקרה במרפאה לא מזמן כדי להודות לי על שיחת טלפון בה השארתי לה הודעה. בביקורה היא הייתה בדרך לראיון למשרה חדשה. מאד התרגשתי. אף לא ראיתי אותה ממש בריאה. כל פעם שראיתיה היא הייתה נפוחה מתרופות, עייפה ושערותיה נשרו. הפעם היא נראתה מרשימה. היא הייתה חיונית, לבושה בחליפה אלגנטית ושערותיה שחורות ועבות. המעבר ממחלה לבריאות ממש שימח אותי. אך שינוי זה לא ערך זמן רב. היום סוזן התלוננה על כאבי גב, חוסר תחושה בירכיים ובריחת שתן. שלחתי אותה לחדר מיון ובבדיקת MRI התגלתה גרורה גדולה בקצה חוט השדרה. כל מי שמטפל בחולה סרטן השחלות יודע כמה הפתעות לא נעימות יש. אך לא אשכח את צעקת ה "לא!" כאשר מסרתי לסוזן את ממצאי הבדיקה. צעקה זו ביטאה כל החרדות שעלו אצל סוזן ברגע זה.

אני אוהב את המקצוע שלי, אך לפעמים נראה לי שמקצוע רפואה הוא לא תמיד הזכות הגדולה שהוא אמור להיות. לפעמים - הוא מעמסה.

 

המאמר מתורגם ותומצת מכתב העת Journal of the American Medical Association  מיום 6 באפריל 2011.

 

סגור חלון