Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 26/08/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

14/03/2004 מיגרנה והסיכון לנגעים במוח , JC 410 , מה- JAMA, +שאלת השתלמות

מיגרנה, הינה הפרעה נפוצה, כרונית

ומולטיפקטוריאלית (Multifactorial). התקפי המיגרנה נישנים, פוגמים בתפקוד ומלווים בהפרעה בתפקוד מערכת העצבים האוטונומית.

בכשליש מהלוקים במיגרנה, מופיעים גם תסמיני אאורה (Aura). קיימת סברה שמיגרנה מהווה גורם סיכון לאוטמים מוחיים. אך המידע הקיים לגבי סברה זו אינו חד משמעי, וכנראה תופעה זו מוגבלת לקבוצות מסוימות כמו נשים צעירות מגיל 45 שנים, הלוקות במיגרנה עם אאורה, ובעיקר אלו המעשנות או נוטלות גלולות למניעת הריון. דיווחי מקרה על  "אוטמים מיגרנוטיים", מתארים פגיעה בעיקר באזור הטריטוריה של המערכת הפוסטריורית, Posterior circulation  territory. אולם, נתונים לגבי שכיחות התופעה בכלל הלוקים במיגרנה, אינה ידועה.

יתכן והלוקים במיגרנה, אף נמצאים בסיכון מוגבר, לנגעים תת קליניים, מפושטים יותר, בחומר הלבן העמוק, Deep white matter, או באזורים פרי-ונטריקולריים (PeriVentricular), המתגלים רק בהדמייה של המוח. כפי שנמצא במספר מחקרים. אולם, מחקרים אלו לא התייחסו לגורמי סיכון למחלת לב ולשימוש בתרופות מכווצות כלי דם אשר יכולים לגרום לנגעים אלו גם הם. כמו באוטמים, גם נגעי החומר הלבן העמוק, לא נבדקו באוכלוסיה הכוללת.

לאור ההימצאות הגבוהה של המיגרנה, חשוב לבדוק האם מחלה זאת מהווה גורם סיכון עצמאי לאוטמים מוחיים ונגעים עמוקים של החומר הלבן אשר לא באים לביטוי קליני. כבר הוכח, ששני סוגי נגעים אלו מעלים את הסיכון העתידי לאוטמים מוחיים עם ביטוי קליני, להפרעה תיפקודית  ולהפרעה קוגנטיבית (Cognitive) ואף לדמנציה.

 

מחקר זה בדק האם הלוקים במיגרנה נמצאים בסיכון לאוטמים ולנגעים בחומר הלבן העמוק,  והאם ניתן לאפיין את הנמצאים בסיכון מוגבר, כמו גם האם הפגיעה אופיינית לאזור מיוחד במוח ואת הקשר לגורמי הסיכון הקארדיו-וואסקולריים המקובלים.

כ-450 משתתפים נבחרו אקראית, מתוך מאגר הנתונים של מחקר הגנטיקה והאפידמיולוגיה של מיגרנה. כשליש מהם, בקבוצת המיגרנה ללא אאורה, שליש בקבוצת המיגרנה עם אאורה ושליש נוספים בקבוצת הבקרה.

מאגר נתונים זה הוקם במחקר עוקבה קודם, שזיהה את הלוקים במיגרנה בקרב בני 20 עד 60 בשני מחוזות בהולנד. הגיל הממוצע היה קרוב לחמישים וכ-3/4 מהמשתתפים היו נשים. תדירות ההתקפים בקרב החולים היתה בממוצע, התקף אחד בחודש וכ-20 אחוז בכל אחת מקבוצות החולים, נטלו טריפטנים (Tryptans) או ארגוטמינים (Ergotamine).

בכל המשתתפים לא נמצאה הפרעה נוירולוגית בבדיקתם, ולא דווחו אירועים של שבץ מוחי או TIA בעבר.

סה"כ נמצאו בבדיקת ה-MRI 60 אוטמים בשלושים פרטים. בהשוואה לקבוצת הביקורת נמצאו יותר אוטמים בלוקים במיגרנה בהשוואה לקבוצת הבקרה, 8 אחוזים בהשוואה ל-5% אך הבדל זה לא היה מובהק סטטיסטית.

יותר ממחצית האוטמית נמצאו בטריטוריה של המערכת האחורית. רוב האוטמים של המערכת האחורית התגלו בלוקים במיגרנה עם אאורה, מיעוטם בלוקים במיגרנה ללא אאורה וכמעט ולא נמצאו אוטמים בקבוצת הבקרה. הסיכון לאוטם של המערכת האחורית גבר ככל שתדירות ההתקפים היתה גבוהה יותר. לא נמצא הבדל בין קבוצת הבקרה לקבוצת החולים בסיכון לאוטמים במיקום אחר במוח. בנוסף, מיעוט מקרי האוטם לא איפשר להבדיל בין הסיכון בגברים לסיכון בנשים. לגבי נגעים פרי-ונטריקולריים של החומר הלבן לא נמצא הבדל בין קבוצת הבקרה לקבוצת החולים. ואילו בנגעים של החומר הלבן העמוק נמצא הבדל בין החולים לקבוצת הבקרה רק בנשים ולא בגברים. גורמי הסיכון הקארדיו-וואסקולריים הקלאסיים, הראתה שהללו לא השפיעו על הסיכון במחקר זה.

מספר מאפיינים המודינמיים של התקף המיגרנה יכולים להשפיע על הפאתוגנזה (Pathogenesis)  של אוטמים ונגעים של החומר הלבן. ביניהם: ירידה ממושכת או נשנית של לחץ הזילוח, Perfusion pressure, ירידה בזרימת הדם ו/או אוליגמיה (Oligemia), בעורקים קטנים וגדולים. כל אלו בשלוב עם שיפעול מערכת הקרישה והצרות כלי הדם יכולים להביא לשליחת תסחיפים עורקיים או ורידיים מיקרוסקופיים, ליצירת קריש או לאיסכמיה.

התייבשות במהלך התקף מיגרנה, יכולה להשפיע גם היא, על יצירת קריש. כמו כן, יתכן, ששפעול תאי עצב מוגבר, תהליך דלקתי או שחרורם של תווכי דלקת המופיעים בעת התקף, גורמים באופן ישיר לפגיעה ברקמה.

מספר המשתתפים במחקר לא איפשר לקבוע האם השימוש בתרופות משנה את הסיכון לפגיעות אלו, אך נצפתה מגמה של סיכון מוגבר בשימוש בארגוטמין הגורם לכיווץ כלי דם החוץ מוחיים.

עדיין לא נמצא הסבר, מדוע הפגיעה בחומר הלבן נפוצה יותר בנשים מאשר בגברים.

לאור ממצאים אלו, יש מקום אם כן, לחקור את מנגנון היווצרות אוטמים ונגעים אלו, בכדי לשפוך אור על מנגנון היווצרות המיגרנה ועל הצורך בהפחתת ההתקפים או ניסיון לטפל בהם מוקדם, כדי למנוע את הסיכון האפשרי להתפתחות נגעים מוחיים. בנוסף, יש לאפיין את תתי הקבוצות בהן טיפולים אלו משמעותיים יותר מאשר באחרות.

 הערת העורך: למרות סימני השאלה שנותרו גם לאחר מחקר זה נראה שטיפול מיידי ויעיל במיגרנות באמצעות טריפטאנים, ומניעה של התייבשות במהלך התקף,  עשויים לא רק להקל ולהפחית את סבלו של המטופל, אלא גם להקטין את הסיכון לאירועים מוחיים בעתיד.

 

סגור חלון