מסקירת הספרות הרפואית עולה כי אין עדות לסיכון מוגבר למומים מולדים בקרב צאצאים לנשים שטופלו באנאלוגים לאינסולין  (Lispro, Aspart, Glargine, Detemir)  בטרימסטר הראשון להריון, בהשוואה לאלו שנחשפו לאינסולין הומאני, כך מוצג במאמר חדש ב- Diabetes Metab.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי אנאלוגים לאינסולין משמשים לעיתים קרובות לטיפול בנשים הרות עם סוכרת. עם זאת, לא ידוע אם הטיפול באנאלוגים לאינסולין במהלך ההיריון מלווה בסיכון מוגבר למומים מולדים ביילוד, בהשוואה לשימוש באינסולין הומאני.

לאור זאת, הם בחרו להשלים סקירת ספרות לזיהוי מחקרים של נשים הרות עם סוכרת קדם-הריונית, שטופלו באנאלוגים לאינסולין במהלך הטרימסטר הראשון ועם נתונים זמינים אודות מומים מולדים ביילודים. הם ניתחו את נתוני המחקרים והשוו את שיעור המומים המולדים בקרב צאצאים לאימהות שטופלו באנאלוגים לאינסולין במהלך ההיריון אל מול התוצאות בצאצאים לנשים שטופלו באינסולין הומאני.

מתוך 29 מחקרים כללו החוקרים בסקירה 1,286 צאצאים לאימהות שטופלו באנאלוגים קצרי-טווח לאינסולין, תוך השוואה ל-1,089 אימהות שטופלו באינסולין הומאני ו-768 צאצאים לאימהות שטופלו באנאלוגים ארוכי-טווח לאינסולין, בהשוואה ל-685 אימהות שטופלו באינסולין הומאני ארוך-טווח (Neutral Protamine Hagedorn, NPH). שיעור המומים המולדים עמד על 4.84% ו-4.29% בקרב צאצאים לאימהות שטופלו ב-Lispro ו-Aspart. עם טיפול ב-Glargine שיעור המומים המולדים עמד על 2.86% ועם Detemir שיעור זה עמד על 3.47%.

מהנתונים עולה כי אין הבדל מובהק סטטיסטית בשיעור המומים המולדים בקרב עוברים שנחשפו לאנאלוגים לאינסולין (Lispro, Aspart, Glargine, Detemir) בהשוואה לאלו שנחשפו לאינסולין הומאני או NPH. ממחקרים קודמים עלה כי Lispro ו-Glargine ככל הנראה אינם חוצים את השליה.

15 מחקרים כללו הריונות עם חשיפה ל-Insulin Glargine ובכולם הטיפול ניתן בשילוב עם Lispro, Aspart או אינסולין הומאני. החוקרים בחנו את הנתונים במקרים אלו אל מול מחקרים בנשים שטופלו ב-NPH בשילוב עם Lispro, Aspart או אינסולין הומאני.  13 מהמחקרים כללו את כל הלידות ושניים כללו רק לידות-חי. מהנתונים עולה כי 595 עוברים נחשפו ל-Glargine ובקבוצה זו תועדו 17 מומים מולדים (2.86%). שיעור המומים בקרב עוברים שנחשפו לתרופה זו היה נמוך מזה שתואר בעוברים שנחשפו ל-NPH (3.52%), אך ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית. בדומה, לא תוארו הבדלים משמעותיים בניתוח נפרד של מחקרים שכללו את כל הלידות ומחקרים שכללו רק לידות-חי.

בניתוח הנתונים אודות מומים מולדים ספציפיים נכללו 12 מחקרים, מתוכם בשישה לא תוארו מומים מולדים. השכיחות של מומים תחת קטגוריית “מערכת עצבים” ו”מומי לב מולדים” בקרב עוברים שנחשפו ל-Glargine הייתה דומה לזו שתוארה בקבוצת ההשוואה (4.69 לעומת 3.02 מקרים ל-1,000 עוברים ו-7.04 לעומת 9.06 מקרים ל-1,000 עוברים, בהתאמה) לא תועדו מומים מולדים במערכת השתן בקרב עוברים שנחשפו ל-Glargine.

החוקרים זיהו גם חמישה מחקרים שבחנו חשיפה ל-Detemir במהלך ההיריון, מתוכם מחקר אחד אקראי ומבוקר. מבין 173 העוברים שנחשפו ל-Detemir, בשישה תוארו מומים מולדים (3.47%). לא תועדו הבדלים משמעותיים בשיעור המומים בין עוברים שנחשפו ל-Detemir ואלו שנחשפו ל-NPH (3.80%). השכיחות של מומי לב מולדים ומומים בדרכי השתן הייתה דומה בין קבוצת העוברים שנחשפו ל-Detemir ואלו שנחשפו ל-NPH (17.34 לעומת 18.99 מקרים ל-1,000 עוברים ו-11.56 לעומת 12.66 מקרים ל-1,000 עוברים, בהתאמה).

החוקרים מסכמים וכותבים כי מהנתונים עולה כי השכיחות הכוללת של מומים מולדים אינה מוגברת בקרב עוברים שנחשפו לאנאלוגים לאינסולין. עם זאת, לאור גדלי המדגם הקטנים במחקרים שנכללו בסקירה דרושים מחקרים נוספים על-מנת לזהות עליה מתונה בסיכון למומים מולדים ספציפיים.

Diabetes Metab Res Rev. 2015 Oct 2. doi: 10.1002/dmrr.2730.