תחליפי טסטוסטרון מגבירים את חוזק השרירים בגברים מבוגרים (J Am Geriatr Soc)   3/12/06

ממטה-אנליזה חדשה זו, שפורסמה בגליון נובמבר של Journal of the American Geriatrics Society, עולה כי תחליפי טסטוסטרון או DHT (Dihydrotestosterone) מביאים לעליה מתונה בחוזק השריר בגברים קשישים.

המטה-אנליזה הנוכחית כללה 474 גברים מבוגרים, שהשתתפו ב-11 מחקרים. כל הנבדקים היו בריאים ובגיל 65 ומעלה. הטיפול בטסטוסטרון/ DHT הביא לעליה מתונה בחוזק השריר. אולם, גודל ההשפעה הצטמצם בצורה בולטת לאחר הוצאת אחד המחקרים מניתוח התוצאות. מהמחקר עולה כי לטיפול בטסטוסטרון / DHT היתה השפעה גדולה יותר על חוזק שרירי גפה תחתונה, בהשוואה לשרירי גפה עליונה.

J Am Geriatr Soc 2006;54:1666-1673.

השמנה מרכזית מעלה את הסיכון למיקרו אלבומינוריה בסוכרת סוג 1 (מתוך J Am Soc Nephrol)    12/12/06

ממחקר זה , שפורסם במהדורת ינואר של Journal of the American Society of Nephrology, עולה כי השמנה מרכזית היא גורם סיכון בלתי תלוי לאירוע של מיקרו אלבומינוריה בקרב חולי סוכרת סוג 1.

עליה במשקל והשמנה מרכזית קשורים כידוע לתנגודת לאינסולין, יתר לחץ דם ודיסליפידמיה בסוכרת סוג 1. חריגות מטבוליות אלה הם גורמי סיכון למחלת כליה באוכלוסייה הכללית, אך מידע בנוגע לקשר שבין השמנה מרכזית עם מחלת כליה בסוכרת סוג 1 הינו מוגבל.

על מנת לקבוע אם היקף המותניים קשור עם אירוע של מיקרו אלבומינוריה ושינוי בפינוי קריאטינין, החוקרים העריכו 1279 נבדקים עם סוכרת סוג 1, שנרשמו למחקר Epidemiology of Diabetes Interventions and Complications, שהוא שלוחה תצפיתית של מחקר ה- DCCT (Diabetes Control and Complications) המפורסם.

במהלך 5.8 שנים של מעקב, 93 מתוך 1105 נבדקים עם AER (albumin excretion rate) תקין בתחילת התקופה פיתחו מיקרו אלבומינוריה. לאחר תקנון לגיל, מין, משך הסוכרת, קבוצת טיפול, עישון, HbA1C ו-AER, ה-סיכון היחסי לפתח מיקרו אלבומינוריה התלוי בהיקף מותניים היה של פי  1.34 לכל 10 ס”מ עלייה בהיקף.

לסיכום, היקף המותניים מנבא את ההתפתחות של מיקרו אלבומינוריה בקרב חולי סוכרת סוג 1. בניגוד לכך, לא נראה קשר בין היקף המותניים ושינוי בפינוי קריאטינין במהלך הזמן, דבר המציע כי למיקרו אלבומינוריה ולאיבוד של תפקוד כליה מפריש יכולים להיות גורמי סיכון שונים ומנגנונים פתוגנים באוכלוסייה זו.

האם חיטה מלאה ודגים מגנים מפני אסתמה? (Thorax)   12/12/06

ממחקר חדש זה , שפורסם בגליון דצמבר של Thorax, עולה כי ילדים האוכלים כמויות גדולות של מוצרי חיטה מלאה ודגים, מצויים בסיכון מופחת לאסתמה. ניתן איפוא גם לייחס את העליה בשכיחות אסתמה בעולם המערבי, לשינויים בהרגלי התזונה. כידוע, מחקרים אפידמיולוגיים בילדים מצאו קשר הפוך בין היארעות מחלת אסתמה ובין צריכת פירות, ירקות, מוצרי חלב וחיטה מלאה, ודגים.

במחקר הנוכחי החוקרים בחנו את צריכת מוצרי המזון הללו בקשר לאסתמה, בקרב 598 ילדים הולנדים, בגילאי 8-13, שהשתתפו במחקר ISAAC-2 (International Study on Allergy and Asthma in Childhood 2).

שאלוני תזונה שניתנו להורים שימשו להערכת התפריט היומי. שאלונים שימשו גם לקביעת נוכחות צפצופים ואסתמה בהווה, וכן נתונים ממבחנים לבדיקת תגובתיות-יתר של דרכי האויר, וסנסטיזציה אטופית.

החוקרים מצאו כי השכיחות הגולמית של צפצופים בהווה עמדה על 19.4% בקרב הילדים עם צריכה נמוכה של שני מוצרי המזון, בהשוואה ל-4.2% בלבד בילדים עם צריכה מוגברת של שני מוצרי המזון.

בכל הפרמטרים שנבדקו : אסתמה בהווה, צפצופים בהווה, אסתמה אטופית ותגובתיות יתר של ברונכוסים נמצא שצריכה גבוהה של מוצרי חיטה מלאה ודגים מורידים את הסיכון היחסי באופן מאוד משמעותי.

לא נמצא קשר ברור בין צריכת פירות הדר, ירקות ומוצרי חלב, ובין המדדים הסופיים בנוגע לאסתמה.

החוקרים ממליצים לערוך מחקרים פרוספקטיביים בכדי להבהיר טוב יותר את הקשר בין מוצרי חלב ואסתמה, ואת ההשפעות האפשריות של שינויי הרגלי התזונה על פקטורים דוגמאת תהליכים דלקתיים בדרכי הנשימה.

Thorax 2006;61:1048-1053.

הקשר בין היפר-אינסולינמיה והדרדרות קוגניטיבית (Diabetes Care)   12/12/06

מתוצאות מחקר חדש שפורסם בגליון דצמבר של Diabetes Care, עולה כי תנגודת לאינסולין הוא גורם סיכון לדמנציה, הניתן לשינוי.  זיהוי גורמי הסיכון הניתנים לשינוי להדרדרות קוגניטיבית ודמנציה, מצויים כידוע בעדיפות גבוהה במסגרת המאמצים למנוע דמנציה.

שכיחות סוכרת מסוג 2 והפרעות נלוות, דוגמאת היפר-אינסולינמיה, עולה עם הגיל, והשכיחות הולכת ועולה באוכלוסית ארה”ב והעולם כולו.

החוקרים בחנו אם קיים קשר אפשרי בין היפר-אינסולינמיה והדרדרות קוגניטיבית בקרב מבוגרים בגיל העמידה, עם סוכרת מסוג 2, דמנציה, או סיפור של שבץ ברקע. בניתוח התוצאות נכללו 7148 נבדקים, שהשתתפו במחקר ARIC (Atherosclerosis Risk in Communities), שעברו בדיקות לרמות סוכר ואינסולין בצום בין 1987 ו-1989. לא נכללו במחקר מטופלים שבתקופת הבסיס היו כבר עם דמנציה, סוכרת מסוג 2, או שבץ .

המשתתפים עברו שלושה מבחנים להערכת תפקוד קוגניטיבי בתחילת המחקר, ולאחר 6 שנים. החוקרים העריכו את השינויים בתוצאות המבחנים הקוגניטיביים והתנגודת לאינסולין, תוך התאמה למספר משתנים, דוגמת גיל, גזע, מצב עישון והיפרליפידמיה.

בתחילת המחקר, משתתפים ברבעון העליון מבחינת מדדי היפראינסולינמיה, שנבדקו לפי רמות אינסולין בצום ו-HOMA (Homeostasis Model Assessment), הראו תוצאות נמוכות יותר באופן משמעותי, בכל שלושת המבחנים להערכה קוגניטיבית, הן בניתוח מתוקנן והן בניתוח ללא תיקנון. בתקופת המעקב, לאחר 6 שנים, אלו שהיו ברבעון העליון מבחינת מדדי היפראינסולינמיה, שוב “זכו” (במרכאות כמובן…) לירידה גדולה יותר באופן משמעותי בתוצאות המבחנים הקוגניטיביים.

Diabetes Care 2006;29:2688-2693.

סטרואידים אוראליים עלולים לעורר הופעת סוכרת (מתוך Diabetes Care)   10/12/06

ממחקר חדש זה עולה, כי שימוש בגלוקוקורטיקואידים פומיים עשוי להיות גורם מאיץ בחלק ממקרי הסוכרת החדשים. לדברי החוקרים, תוצאות המחקר מציעות, כי שימוש בגלוקוקורטיקואידים אוראליים עלול להיות קשור לכ- 2% מכלל המקרים החדשים של סוכרת.

במטרה לבחון האם קיים קשר בין טיפול בסטרואידים עבור מצבים אטופיים ובין הופעת סוכרת, השתמשו החוקרים במאגר נתונים של רופאי משפחה לבניית מחקר מקרה-ביקורת. בסה”כ, 2647 חולים עם סוכרת שאובחנה לאחרונה זוהו והושוו עם 5294 אנשים בריאים ששימשו כביקורת.

החוקרים מצאו, כי יחס הסיכויים המתוקן לסוכרת הקשור עם 3 מרשמים או יותר של גלוקוקורטיקואידים פומיים היה פי 1.36 בהשוואה למטופלים שלא קיבלו מרשמים לסטירואידים. כמות החולים הזו היותה באותו מדגם כ-2% מכלל מקרי הסוכרת החדשים.

עם זאת, נראה כי לא קיים קשר או שקיים קשר מינימאלי, בין הופעת סוכרת חדשה ובין שימוש במשאפים, טיפות עיניים או תכשירים מקומיים המכילים קורטיקוסטרואידים.

Diabetes Care 2006;29:2728-2729

הפרוגנוזה של דלקת פרקים גרועה יותר בנשים לעומת גברים (מתוך Ann Rheum Dis)    11/12/06

אפילו כש-RA (דלקת פרקים) מטופלת בשלבים המוקדמים של המחלה, נשים סובלות ממחלה יותר קשה ומשיעורי רמיסיות יותר נמוכות. כך עולה ממחקר, שפורסם ב-Annals of the Rheumatic Diseases.

על מנת להעריך את תדירות הרמיסיות במטופלים, גברים ונשים עם RA, החוקרים עקבו אחר מטופלים מההופעה הראשונה של המחלה עד ל-5 שנים. במחקר השתתפו 689 נבדקים, שקיבלו טיפול ב-6 מרפאות בדרום שבדיה.

הנבדקים קיבלו טיפול ב-methotrexate, sulfasalazine, טיפול יחיד או טיפול משולב עם תרופות אנטי ראומטיות משנות מחלה אחרות או תרופות ביולוגיות.

לאחר 18 חודש, שיעור הרמיסיות הייתה 30.4% בקרב נשים ו-41.7% בקרב גברים. לאחר 24 ו-60 חודש, שיעורי הרמיסיה היו 32.1% ו-30.8% בקרב נשים ו-48% ו-52.4% בקרב גברים (p = 0.001 , כלומר תוצאות מובהקות סטטיסטית עבור כל ההשוואות).

יתרה מכך, לאחר מעקב של שנתיים ו-5 שנים, רוב המשתנים המשקפים פעילות מחלה הצביעו על כך, שלנשים יש מהלך קליני קשה יותר של מחלה בהשוואה לגברים.

בהתבסס על השיעורים הנמוכים יותר של רמיסיה בקרב נשים, החוקרים ממליצים על דריכות מוגברת בתדירות ובאיכות המעקב בקרב נשים הסובלות מ-RA על מנת להשיג דיכוי אופטימאלי של התהליך הדלקתי אצלן.

טיפול ארוך טווח בקלופידוגרל לאחר השתלת סטנט מצופה תרופה קשור לירידה בסיכון למוות ואוטם שריר הלב (JAMA)   9/12/06

מחקר המתפרסם במהדורת האון-ליין של JAMA העריך אתה קשר בין שימוש בפלאויקס (clopidogrel ) לתוצאות קליניות ארוכות טווח של מטופלים שהושתל בהם סטנט משחרר תרופה (DES) וסטנט מתכתי רגיל (BMS ) במסגרת הטיפול במחלת עורקים כלילית.

המחקר היה פרוספקטיבי ועקב אחר 4,666 מטופלים עוקבים שעברו טיפול מלעורי כלילי (PCI ) באמצעות BMS ו-DES , עם תקופת מעקב של   6 , 12, ו-24 חודש.

נקודת הקצה המרכזית שנבחנב במחקר הייתה מוות, אוטם לא קטלני של שריר הלב ושילוב של מוות או אוטם במהלך 24 חודשי המעקב.

בנקודות בדיקה אלה המטופלים חולקו ל-4 קבוצות בהתבסס על סוג הסטנט שהושתל בהם, ודיווח עצמי של שימוש בקלופידוגרל. הנה ארבעת הקבוצות:

1. DES עם קלופידוגרל

2. DES ללא קלופידוגרל

3. BMS עם קלופידוגרל

4. BMS ללא קלופידוגרל

החוקרים הציגו את התוצאות ביחס לנקודת הקצה המרכזיות בכל קבוצה. נמצא כי במטופלים עם DES שהיו חופשיים מאירועים לאחר 6 חודשים, השימוש בקלופידוגרל היה פרדיקטור מובהק לסיכון נמוך יותר למוות: 2% במשתמשי הקלופידוגרל לעומת 5.3% בתת הקבוצה שלא השתמשה בקלופידוגרל. וכך גם לגבי אוטם שריר הלב –MI : בקבוצת הקלופידוגרל 3.1% לעומת 7.2% בקבוצה שלא נטלה – כל זאת לאחר 24 חודש.

לעומת זאת בקרב קבוצת החולים שהושתל בהם סטנט רגיל – BMS לא נמצאו הבדלים מובהקים במוות בין משתמשי הקלופידוגרל לאלו שלא השתמשו.

נמצא איפוא ששימוש ארוך טווח בקלופידוגרל במטופלים עם סטנט מצופה תרופה – DES קשור להורדה בסיכון למוות או אוטם שריר הלב. עם זאת החוקרים מוסיפים שטווח הזמן שבו יש להמשיך ולקחת קלופידוגרל צריך להקבע על בסיס מחקר רנדומלי רחב טווח.

JAMA. 2007;297:(doi:10.1001/jama.297.2.joc60179).

הערת המערכת: בקשר בין שימוש בקלופידוגרל לאחר DES עסקנו בהרחבה בראיון שקיימנו לאחרונה במסגרת הג’ורנאל עם פרופ’ שמואל בנאי, בו ניתן לצפות . נראה שלמחקר זה חשיבות בעיקר על רקע העובדה שכיום ההנחיות וההתוויות במסגרת סל הבריאות הן לשימוש של 3 חודשים בלבד לאחר צינתור. עם זאת, ע”פ הפירסומים קופות החולים מאפשרות למטופלים רכישה מוזלת של הפלאויקס לתקופה ארוכה יותר .

שימוש בטלפון סלולארי לתקופה של עד שני עשורים אינו מעלה את הסיכון לחלות בסרטן (מתוך J Natl Cancer Inst)   7/12/06

הפחד, ששדות אלקטרו מגנטיים הנוצרים על ידי טלפונים סלולאריים יכולים לגרום לסרטן, יכול להתפוגג… כך עולה ממחקר של יותר מ-400,000 תושבים של דנמרק, שהשתמשו בטלפונים סלולאריים למשך תקופה של עד 21 שנה.

המחקר כולל רישומים של כ-420,000 מנויי טלפונים סלולאריים פרטיים במהלך תקופה של החל מ-1982 ועד ל-1995. מספרי הזיהוי האישיים של משתתפים אלה קושרו לקבצים של רישום הסרטן הדני על מנת לברר התרחשות של מקרי סרטן עד 2002.

במהלך המעקב, 14,249 מקרי סרטן אובחנו בקוהורט בהשוואה ל-15,001 מקרים, שהיו צפויים בהתבסס על האוכלוסייה הכללית (יחס שכיחות סטנדרטי =0.95). בנוסף, לא היה סיכון מוגבר ללויקמיה או לגידולים של המוח ושל מערכת העצבים, בלוטת רוק או עיניים.

החוקרים גם העריכו תתי סוגים של גידולי מוח אינדיבידואליים גליומה, מנינגיומה ושל מעטפת עצב קרניאלי, ושוב גם באלה לא נצפתה עלייה בשכיחות של תתי הסוגים של הגידולים. יתרה מכך, לא הייתה עלייה בסבירות לגליומות הקורות באונות טמפורליות ופריאטליות, שהן הכי קרובות לאנטנה של הטלפון הסלולארי.

הערת מערכת: ובכל זאת למרות הממצאים המרשימים…נדמה לנו שעדיין יהיה זה נכון להמליץ שלא לשוחח זמן רב מידי בסלולארי צמוד לאוזן שלפחות מותיר לעיתים רבות תחושה לא טובה של “בישול מוח..”

J Natl Cancer Inst 2006;98:1707-1713

הסיכון לדימום ממערכת העיכול בעקבות טיפול במעכבי COX ונוגדי-טסיות (Gut)   4/12/06

מחקר ספרדי מאשר כי שילוב נוגדי-טסיות עם טיפול במעכבים סלקטיביים של Cox 2, עשוי להביא לאיבוד כל היתרון של הירידה בסיכון לדימום ממערכת העיכול, הקשורה בטיפול במעכבי Cox 2 בהשוואה ל-NSAID לא סלקטיביים. במחקר נכללו 2777 חולים, עם דימום ממערכת העיכול, שהוכח בבדיקה אנדוסקופית, להם התאימו החוקרים 5532 ביקורות, עם התאמה לגיל, בית החולים וחודש האישפוז.

75% מהמקרים והביקורות היו בגילאי 50 ומעלה, והגיל הממוצע עמד על 61 שנים. אתרי הדמם התפזרו באופן שווה, פחות או יותר, בין התריסריון ורירית הקיבה.

נמצא שטיפול ב-NSAID לא-סלקטיביים, עד שבוע לפני האישפוז, הביא לעליה משמעותית בסיכון לדימום, כשטיפול ב-Coxib העלה רק במעט את הסיכון.

כמו כן טיפול כלשהו בנוגדי-טסיות הביא לעליה משמעותית של כפי 2.7 בסיכון לדימום, ללא הבדל בין אספירין במינון נמוך, Clopidogrel, או Ticlopidine .

נמצאה גם אינטראקציה בין טיפול בנוגדי-טסיות ובין NSAID סלקטיביים ולא-סלקטיביים. תוספת טיפול בנוגדי-טסיות ל-Coxib העלתה את הסיכון, לערכים קרובים לאלו של טיפול ב-NSAID לבד..

לעומת זאת שילוב Proton Pump Inhibitor (PPI) עם NSAID לא-סלקטיבי, לא לווה בעליה משמעותית בסיכון . לאור הממצאים, החוקרים מסכמים כי טיפול Coxib קשור בסיכון נמוך אמנם להתפתחות דימום ממערכת העיכול העליונה, בהשוואה לטיפול ב-NSAID לא-סלקטיביים. אולם, שילוב טיפול זה עם נוגדי-טסיות מביא לאובדן היתרון הנ”ל. הם מעלים את האפשרות שהסיבה לכך נובעת מהעדר השפעה נוגדת-טסיות, בנוסף להשפעה הירודה על רירית מערכת העיכול. תוספת PPI לטיפול ב-NSAID לא-סלקטיביים, ניטרלה את הסיכון המוגבר לדימום ולכן נראה שבמקרים שבהם המטופלים זקוקים לשילוב של Coxib ונוגד טסיות יש מקום להציע להם שימוש ב-PPI .

Gut 2006; 55: 1731-8

שימוש ממושך בתוספי ויטמין E אינו מונע הדרדרות קוגניטיבית בנשים מבוגרות (Arch Intern Med.)   15/12/06

ממחקר חדש זה, שפורסם בגליון דצמבר של Archives of Internal Medicine, עולה כי שימוש ממושך בתוספי ויטמין E אינו מגן מפני הדרדרות בתפקוד הקוגנטיבי בנשים מבוגרות ובריאות. לדברי החוקרים, עקה חמצונית עשויה לשחק תפקיד חשוב בהתפתחות הפרעה קוגניטיבית. ההשערה היתה כי שימוש ממושך בתוספי ויטמין E, הידוע כאנטי-אוקסידנט חזק, יביא לשיפור בתפקוד הקוגניטיבי.

בין 1992 ו-1995, השתתפו כ-40,000 נשים בריאות מארה”ב במחקר Women’s Health Study, וחולקו לטיפול בתוספי ויטמין E, עם מינון יומי של 600 IU של alpha-tocopherol acetate, או פלצבו. החל משנת 1998, 6377 נשים בגילאי 55 ומעלה לקחו חלק בתת-מחקר קוגניטיבי, ועברו הערכות קוגניטיביות דרך ראיונות בטלפון, במרווחים של שנתיים, להערכת התפקוד הקוגניטיבי הכללי, זיכרון מילולי, ושטף דיבור. המדד העיקרי שנבחן היה ממוצע המדד הגלובאלי בכל המבחנים.

בהערכה הראשונה, 5.6 שנים לאחר חלוקת הנשים, לא נמצא הבדל במדד הגלובאלי, בין נשים שנטלו תוספי ויטמין E ומטופלות פלסבו , ולא נמצאו הבדלים גם בהערכה האחרונה, לאחר 9.6 שנות טיפול  .

השינוי הקוגניטיבי הממוצע במהלך הזמן עבור המדד הגלובאלי היה דומה בשתי הקבוצות.

שימוש ארוך-טווח בתוספי ויטמין E, לא הביא לשיפור קוגניטיבי בנשים מבוגרות בריאות.

למרות שנותרו מספר שאלות פתוחות, ממצאי המחקר, בשילוב עם תוצאות מחקרים אחרים, מצביעים על כך שתוספי ויטמין E, למשך 10 שנים או פחות, אינם מגנים על התפקוד הקוגניטיבי. במאמר מערכת נכתב כי תוספי ויטמין E עשויים לספק יתרון באלו עם צריכה מעטה של ויטמין E בתזונה רגילה, אך גם גישה זו טעונה הוכחה במחקרים נוספים. עבור הרופא, אין הצדקה משכנעת להמליץ על שימוש בתוספי ויטמין E, בכדי לשמור על התפקוד הקוגניטיבי , במבוגרים עם תפקוד קוגניטיבי תקין, או מבוגרים ללא-דמנציה, עם מאפיינים של איבוד זיכרון אפיזודי, או הפרעה קוגניטיבית קלה.  יתרה מזאת, קיים החשש הנוסף לפיו תוספי ויטמין E במינון גבוה, עלולים גם לפגוע בבריאות המטופלים.

Arch Intern Med. 2006;166:2433-2434, 2462-2468.

ירידה במשקל כתוצאה מהגבלה קלורית מורידה BMD במבוגרים בגיל העמידה (מתוך Arch Intern Med)   14/12/06

ממחקר חדש זה שפורסם במהדורת דצמבר של Archives of Internal Medicine, עולה כי שנה אחת של הגבלה קלורית או של פעילות גופנית מביאה לירידה דומה במשקל, אך ירידה משקל שהיא רק כתוצאה מהגבלה קלורית יוצרת ירידה משמעותית בצפיפות העצם –BMD (bone-mineral density) במבוגרים יותר.

במחקר השתתפו 48 מבוגרים עם BMI של 27 אשר חולקו רנדומאלית לקבוצת הגבלת קלוריות (19 נבדקים), לקבוצת פעילות גופנית קבועה (19 נבדקים) או לקבוצת ביקורת של סגנון חיים בריא (10 נבדקים) למשך שנה. במחקר השתתפו 30 נשים ו-18 גברים, הגיל הממוצע היה 57 שנה. המשתנה העיקרי היה שינוי ב-BMD בירך ובעמוד השדרה, כאשר המשתנים המשניים היו סמנים של עצם והורמונים.

לקבוצות ההגבלה הקלוריות והפעילות הגופנית היו ירידות דומות במשקל הגוף של כ-10%, בעוד שהמשקל לא השתנה בקבוצת הביקורת. . בהשוואה לקבוצת הביקורת, לקבוצת ההגבלה הקלורית היתה ירידה ב- BMD בירך ובעמוד השדרה .

לעומת זאת , למרות שקבוצת הפעילות הגופנית השיגה כאמור ירידה דומה במשקל, לא נמצאה אצלם ירידה ב-BMD באף אחד מהאתרים שנבדקו.

החוקרים מסכמים כי פעילות גופנית צריכה להיות מרכיב חשוב בתוכנית של ירידה במשקל כדי לפצות על התופעות הבלתי רצויות של הגבלת קלוריות על צפיפות וחוזק העצם.

Arch Intern Med. 2006;166:2502-2510

האם חיסון מומת כנגד שפעת מונע תחלואה נלווית לשפעת במבוגרים בריאים? (NEJM)   4/12/06

ממחקר חדש, שפורסם בגיליון 14 בדצמבר של New England Journal of Medicine, עולה כי החיסון המומת כנגד שפעת הינו יעיל במניעת תחלואה סימפטומטית, מאושרת מעבדתית, של נגיף Influenza במבוגרים בריאים. מחקר שני עליו מדווח באותו גיליון, מצא כי החיסון יעיל גם בילדים בבתי ספר. לדברי החוקרים, יעילות חיסונים כנגד שפעת עשויה לרדת עם השנים, כאשר הנגיפים יהיו שונים, בשל סחיפה אנטיגנית (Antigenic Drift), מהנגיפים הנכללים בחיסון.  ואולם במחקרים אלה נמצא כי הן בילדים והן במבוגרים, החיסון החי-מוחלש של Influenza מגן גם בשנים בהן האנטיגנים על הנגיף היו שונים (Antigenic Drift), מאלו של הנגיפים שנכללו בחיסון. במהלך עונת השפעת בשנת 2004-2005, החוקרים העריכו הן את היעילות האבסולוטית והן היעילות היחסית של חיסון מומת וחיסון חי-מוחלש במבוגרים בריאים. היעילות האבסולוטית של חיסון מומת כנגד שני זני הנגיף, עמדה על 77% וכאשר נמדדה ע”י בידוד הנגיף בתרביות תאים הייתה 75%, ו-67%  כאשר נמדדה ע”י בידוד הנגיף או ע”י זיהוי עליה בכמות הנוגדנים בסרום.

עבור חמשת החיסונים המומתים, היעילויות האבסולוטיות עמדו על בין 57% ל-30% בהתאם לשיטות המדידה הללו. בעונת 2004-2005, בה מרבית הנגיפים היו שונים מאלו שנכללו בחיסון, החיסון המומת היה יעיל במניעת תחלואה סימפטומטית, מאושרת מעבדתית, של אינפלואנזה באנשים מבוגרים. החיסון החי-מוחלש מנע גם תחלואות אינפלואנזה, אך היה פחות יעיל.

לסיכום, החוקרים סבורים כי למרות השונות הצפויה ביעילות ובתועלת משנה לשנה, בשל ההבדלים בין נגיפים שונים, קבוצות הגיל, התאמה אנטיגנית, ושיטות המחקר, הבדלים אלו אינם מערערים את חשיבות החיסון כנגד אינפלואנזה בתגובה לאפידמיות עונתיות, וכן פנדמיות פוטנציאליות של אינפלואנזה.  

N Engl J Med. 2006;2513-2522, 2523-2532, 2586-2587.