Sport Medicine

זיהומי MRSA בקרב ספורטאים

מאת עורכי המדור : דר’ נעמה קונסטנטיני ודר’ גל דובנוב

לאחרונה גוברת ההתעניינות התקשורתית בקיומם של חיידקים מסוכנים ו/או עמידים, ובסכנות הטמונות בהם. כותרות העיתונים זועקות את שמם של המנינגוקוק, סטרפטוקוק מקבוצה A (“החיידק הטורף”), האנטרוקוק העמיד לוונקומיצין (VRE), והסטפילוקוק העמיד למתיצילין (MRSA), ומספקות “מפה” היכן נמצאים באיזו פגיה ובאיזו עיר מתרכזים המקרים. לאחרונה פורסמו שני מאמרים דומים לגבי התפשטות חיידקי MRSA בקרב שחקני פוטבול אמריקאי, והרי הם מובאים כאן.

           

המאמר הראשון פורסם בסוף שנת 2004, ותאר התפרצות MRSA בקרב שחקני קבוצת פוטבול במכללה אמריקאית [1]. עקב ריבוי מקרי תחלואה עקב MRSA הנרכש בקהילה (CA-MRSA) בקרב ספורטאים, ועקב העברת החיידקים בין שחקנים בספורט קבוצתי, תארו החוקרים התפרצות דומה בקרב שחקני קבוצת פוטבול במכללה אמריקאית.

בשלהי שנת 2003, דווח כי בקרב שחקני הקבוצה נמצא ריבוי זיהומי עור בהם צמח MRSA, זאת לאחר מחנה אימונים קייצי. הרשויות נטלו משטחים מנחיריהם של כל השחקנים והסגל. במקביל נאסף מידע לגבי הרגלי ההגיינה, פציעות עור, חשיפה לעובדי בתי חולים ושימוש באמבטיות ג’אקוזי.

בעשרה מתוך 100 השחקנים נמצא זיהום עורי על ידי MRSA, כלומר שיעור של 10%. לא נמצא זיהום בקרב אלו שאינם שחקנים, כלומר מאמנים ושאר הסגל, או בקרב שחקני 3 קבוצות פוטבול אחרות נגדם שיחקה הקבוצה.

לכל הבידודים היה אנטיביוגרם דומה, עם עמידות למתיצילין וצפלותין, ורגישות לקלינדמיצין, ציפרופלוקסצין, וונקומיצין ועוד.

שני שחקנים נזקקו לטיפול ממושך בוונקומיצין באשפוז: אחד בחשד לארתריטיס זהומית מהחיידק, ואחד עקב אבצס בזרוע שלא הגיב לציפרופלוקסצין (למרות רגישות in vitro).

בתרביות הנחיר לא נמצאו MRSA באף שחקן או איש צוות, אלא MSSA בלבד. גורמי הסיכון לזיהום היו תפקיד ומיקום השחקן בשדה, פצעי שפשוף (סיכון יחסי 7), גילוח שיער הגוף (סיכון יחסי 6, והוא היה גבוה עוד יותר בקרב מגלחי המפשעות), ושימוש בג’קוזי יותר מפעמיים בשבוע (סיכון יחסי לזיהום באתר אשר מכוסה בעת המשחק 12).

מסקנת החוקרים היתה כי MRSA עבר בין השחקנים עקב מגע ישיר ולא על ידי נשאות בנחיריים. נמצאו גורמי סיכון כמפורט, כאשר פציעת העור על ידי שפשוף עם הקרקע או גילוח הם כנראה נתיבי החדירה של החיידק.

המאמר השני פורסם בתחילת שנת 2005 [2], ודומה מאוד למאמר הראשון. כאן, באותה עונה של אותה שנה (ספטמבר 2003) אך במקום שונה בארה”ב, הופיעו אבצסים עוריים בקרב מספר שחקני פוטבול מקצועני (קבוצת St Louis Rams), והוזמן ה-CDC לבצע חקירה אפידמיולוגית.

בנוסף לפצעי השחקנים והנחיריים, נלקחו משטחים גם מהדשא ומאתרים רבים בחדר ההלבשה. זיהום עורי נמצא בקרב 9% משחקני הקבוצה (5 מתוך 58), והוא תמיד ארע באתרי שפשוף או אזורים חשופים.

כל השחקנים טופלו אמבולטורית ולא נרשם מקרה אשפוז. בסה”כ איבדו השחקנים 17 ימי אימון. גורמי סיכון לזיהום היו תפקיד ומיקום השחקן בשדה ומסת גוף גבוהה. פצעי שפשוף או גילוח לא נמצאו כגורמי סיכון בעלי משמעות סטטיסטית, ושימוש באנטיביוטיקה בעבר הקרוב היווה גורם סיכון בעל משמעות סטטיסטית גבולית (0.06=P).

החיידקים היו רגישים לקלינדמיצין, ציפרופלוקסצין, וונקומיצין ועוד. גם כאן לא נמצא MRSA במשטחי נחיריים, אלא MSSA בלבד. כמו כן, לא נמצא MRSA במשטחים הסביבתיים אשר נלקחו.

מסקנת החוקרים היא כי צבר המקרים נגרם על ידי זן של MRSA אשר אינו ייחודי לקבוצת הפוטבול, ונפוץ בקהילה, זאת על פי נתוני ג’ל אלקטרופורזה. יתכן וההתפרצות נגרמה על ידי שימוש מוגבר באנטיביוטיקה בקרב השחקנים (פי 10 לעומת האוכלוסיה הכללית), מגע ישיר או חוסר הגיינה. המלצות הן לגלות מודעות לזנים אלו ולתרבת פצעים, לנקז מורסות, להגביר הגיינה אישית בעיקר בקרב הנשאים, ולהקפיד לנקות משטחים בהם נוגעים הרבה.

לסיכום, מדובר בשני מחקרים זהים לחלוטין (הן בשיטות, הן בתוצאות והן בשיעור התחלואה של 9%-10%) אשר נערכו על ידי צוותי חוקרים שונים לגמרי.

יש לתת את הדעת כי מחלה מדבקת העוברת בתוך קבוצת ספורט, כגון נגיפים נשימתיים כמובן, עלולה בקלות לפגוע בתוצאות משחק חשוב או אף עונה שלמה [ראה סקירה בנושא, מקור 3].

עניין נוסף הוא שיעור ההדבקה הגבוה הנובע מהקרבה, הפצעים וחוסר ההגיינה: השחקנים עלולים לתרום להפצת חיידק עמיד זה בקרב הקהילה. אין בידינו נתונים לגבי נוכחות MRSA בספורט הישראלי; בכל אופן חשוב לתרבת פצעים, ובמידת הצורך לטפל בקלינדמיצין או ציפרופלוקסצין אם קיימת עמידות לתכשירים הבטא-לקטמים המקובלים.

נתון מדאיג הוא כי בקרב ילדי ירושלים, רגישות MRSA לקלינדמיצין אינה מוחלטת כמו במאמרים שנסקרו ובאחרים, דבר אשר אולי מרמז על קושי טיפולי בעתיד [4]. יש להקפיד לשמור על הגיינה ומיגון אישי, שכן זיהומים נישאים-בדם הינם בהחלט עניין רלוונטי בענפי ספורט בהם ישנו מגע [5].

Begier EM, et al. A high-morbidity outbreak of methicillin-resistant Staphylococcus Aureus among players on a college football team, facilitated by cosmetic body shaving and turf burns. Clin Infect Dis 2004;39:144653.

Kazakova SV, et al. A clone of Methicillin-resistant Staphylococcus Aureus among professional football players. N Engl J Med 2005;352:468-75.

קונסטנטיני נ ושות’. זיהומים בספורטאים והמלצות לחיסון כנגד מחלת השפעת ודלקות כבד נגיפיות מסוג A ו- B. הרפואה 2001;140: עמודים 1191-5.

Schlesinger Y, et al. Methicillin-resistant Staphylococcus aureus nasal colonization in children in Jerusalem: community vs. chronic care institutions. Isr Med Assoc J 2003;5:847-51.

Kordi R, Wallace WA. Blood borne infections in sport: risks of transmission, methods of prevention, and recommendations for hepatitis B vaccination. Br J Sports Med 2004;38:678684.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה