ד”ר גל דובנוב, ד”ר נעמה קונסטנטיני עורכי מדור הספורט

Watson G, et al. Influence of diuretic-induced dehydration on competitive sprint and power performance. Med Sci Sports Exerc 2005 Jul;37(7):1168-74.

מבוא

בזמן פעילות גופנית חלה התייבשות באופן פיזיולוגי. לדוגמא, מהירות ריצה למרחק 5 או 10 ק”מ יורדת באופן משמעותי בעת ירידה של אפילו 1.6% ממסת הגוף. מכיוון שהצמא מופיע רק לאחר ירידה של 2% ממסת הגוף, יתכן וירידה בביצועים תופיע עוד לפני תחושת צמא. יתכן והתייבשות גם תפגע בביצועים ריצות קצרות יותר, אולם הנושא לא נבדק. מספר מנגנונים אפשריים הם עומס מוגבר על מערכת הלב וכלי הדם, עומס חום, שינויים מטבוליים, ועלייה בטמפרטורת הגוף. ידוע כי בעת מאמץ אנאירובי (ריצת 100 מטר הינה 90% אנאירובית, ריצת 400 מטר הינה 70% אנאירובית), דרושה התייבשות גדולה יותר, של 3%-5%, כדי לפגוע בביצועים. יתכן ולהיפך, ודווקא ירידה קלה במשקל תועיל עם מאמצים כאלו, שכן צריך לשאת משקל נמוך יותר. במחקר אחר נמצא כי התייבשות קלה הועילה בקפיצה לגובה, ולכן יתכן והדבר נכון גם לגבי מאמצים מתפרצים נוספים.

מטרת המחקר הייתה לבחון באם התייבשות הנגרמת לאחר מתן משתנים משפיעה על תוצאות ריצת 50, 200 או 400 מטר.

שיטה

תשעה אצנים עם ניסיון תחרותי וזינוק מאדנים, רצו ריצות 50 ו-200 מטר ביום אחד, וריצת 400 מטר עם קפיצה לגובה במקום ביום אחר, כביקורת ולאחר מתן 40 מ”ג מהמשתן פורוסמיד. לפני הריצה ולאחריה נמדדו משקל, תחושות סובייקטיבית של צמא, של חום ושל קושי המאמץ, טמפרטורת הגוף, לחץ דם ודופק; נלקח שתן לאוסמולריות, ריכוז נתרן ואשלגן; נלקח דם להמוגלובין והמטוקריט, אוסמולריות, נתרן, אשלגן, גלוקוז ולקטט. בוצע חישוב נפח הפזלמה ע”פ נוסחה ידועה.

לאורך תקופת המחקר, שנמשכה שבועיים, נתבקשו שלא לשנות את הרגלי פעילותם או התזונה.

תוצאות

ביום בדיקת ריצות 50 מטר ו- 200 מטר, ירדה מסת הגוף בעקבות המשתן בממוצע ב- 2.2%. ביום בדיקת ריצת 400 מטר וקפיצה לגובה, ירדה מסת הגוף ב-2.5% בעקבות המשתן. אחוז השינוי בנפח הפלזמה היה בממוצע כ- 7%-. תפוקת השתן לאורך יממות המחקרים היתה גבוהה יותר לאחר מתן הפוסיד לעומת ביקורת (כמדד לפעילות התרופה, ג.ד.). אוסמולריות הפלזמה עלתה לאחר ריצות 200 ו- 400 מטר, אך לא נצפה הבדל בין הריצות עם המשתן או בלעדיו. רמות גלוקוז, נתרן ואשלגן בדם עלו לאחר כל הריצות, אך לא נצפה הבדל בין הריצות לאחר משתן או ביקורת. כמו כן, לא נצפה הבדל בין שינויי לחצי דם וקצב הלב לאחר הריצות, ולא במדדי תחושת צמא, חום או עוצמת המאמץ.

כמטרת המחקר העיקרית ההשפעה על ביצועים – לא נצפה הבדל בביצועי הריצה/ קפיצה בין מתן פוסיד לעומת ביקורת.

מסקנות

בעוד ידוע כי התייבשות פוגעת בביצועי מאמצים ממושכים, לא ידוע אם משפיעה על ביצועי מאמצים קצרים. המחקר הנוכחי בא לבחון נקודה זו, כמו גם שינויים במסת הגוף, במדדים המודינמיים או אלקטרוליטריים. אכן, מתן הפוסיד גרם לשיתון ולירידה המשקל ובנפח הפלזמה, זאת ללא שינויים המודינמיים או אלקטרוליטריים משמעותיים. לא נצפתה השפעה, לטוב או לרע, של התייבשות דרך מתן פוסיד על ביצועי ריצה לטווח קצר או קפיצה לגובה. גם במחקר קודם, שנערך בשיטות שונות מאוד (כוח רגליים לאחר התייבשות שנגרמה ע”י משחק בייסבול ממושך), לא נמצאה השפעה על כוח הרגליים. לעומתו, במחקר בו נבחנה מהירות ריצת ספרינט של 20 שניות לאחר התיבשות ע”י הליכה בתנאי לחות, נמצאה ירידה ביכולת. לגבי קפיצה, במחקר אחר בו הייתה התייבשות גבוהה יותר, נצפתה שיפור בגובה הקפיצה לאחר התייבשות.

לסיכום, נראה כי התייבשות מכוונת ע”י 40 מ”ג פוסיד, עם ירידה של 2%-2.5% ממסת הגוף, לא גרמה לשינוי אלקטרוליטרי או המודינמי משמעותי, ולא השפיעה על ביצועי ריצות קצרות וקפיצה.

דבר העורכים

אכן מדובר בשאלה רלוונטית – מהו מצב ההידרציה הרצוי בענפי ספורט בהם ישנה הנעה של הגוף לזמן קצר. האם ירידה במסה מועילה? האם נגרמים שינויים אלקטרוליטריים או בנפח הדם (בין היתר, חשוב לאספקת מטבוליטים לרקמות), והאם הם מפריעים לביצועים? מחקר זה עונה על חלק מהשאלות. הוא מציג כי השינויים הנגרמים ע”י מנה חד פעמית של פוסיד אינם גדולים. עם זאת חשוב לזכור כי אין הדבר מרמז ולו במעט לגבי התייבשות הנגרמת ממאמץ… המנגנון הוא שונה, דרכי האובדן והרכב הנוזל שונים. הפוסיד פועל על ידי הפרשה של מלחים בשתן דרך עיכוב ספיגתם בלולאת הנלה בנפרון, בעוד אבדן הנוזלים במאמץ הינו ברובו דרך זיעה.

להשוואה, ריכוז הנתרן בשתן במחקר היה סביב 115 מא”ק לליטר, בעוד זיעה מכילה בממוצע 50 מא”ק לליטר. כך, שאפילו אם נפח הנוזל שאובד דומה, כמות הנתרן האובדת שונה. מכאן, כי התייבשות מכוונת על ידי פוסיד אינה מחקה במדויק את המנגנון הטבעי.

עניין נוסף הוא הנחות המחקר: מחד, גרסו המחברים כי יתכן והירידה במסה הינה מיטיבה; מאידך העלו אפשרות כי הירידה בנפח הפלזמה מפריע. אם שני התרחישים אכן מתקיימים, הרי יכולים לקזז זה את זה, ולא יימדד שינוי משמעותי.

עניין אחר הוא הניתוח הסטטיסטי. בהשוואת מספר כה גדול של פרמטרים, נהוג לבצע תיקון מסוג בונפרוני. הדבר ימנע “מציאת” הבדל סטטיסטי אשר אינו קיים באמת. באחת הטבלאות במאמר, למשל, ישנה רשימה של כל 14 הפרמטרים אשר נבדקו, אך ערך P נותר קטן מ-0.05. תיקון בונפרוני (ערך P משמעותי יהיה 0.05 מחולק ל-14) ימנע מציאת הבדלים מקריים, כגון זה המצוין במאמר – קצב הלב לפני ריצת 400 מטר היה גבוה בעת מתן המשתן לעומת הביקורת, הבדל אשר לא נמצא לפני או אחרי שאר הריצות, ואינו בהכרח נובע ממנגנון פיזיולוגי הגיוני. בנוסף, נשאלת השאלה האם למחקר בקרב 9 נבדקים בעל עוצמה מספקת (power) להסקת מסקנות.

לסיכום, השאלה נותרת פתוחה. דרוש מחקר נוסף בתחום מידת ההידרציה הרצויה לפני מאמצים מסוגים שונים, ולהמשיך לבחון את הנקודה באם ירידה במסת הגוף בעלת משמעות. למשל, ניתן לבצע התייבשות מכוונת ע”י מאמץ בתנאי חום/ לחות, כך שתתרחש הזעה אשר גורמת ליציאת נוזלים מכלל מדורי הגוף. אז, לערות נוזל איזוטוני הנותר בכלי הדם כגון סליין או אלבומין להשלמת נפח הפלזמה, ולבחון ביצועים. כך ננסה לגרום לשינוי במסת הגוף ללא ירידת נפח הפלזמה. בינתיים, נותר רק להיצמד להמלצת הקולג’ האמריקאי לרפואת ספורט לגבי נוזלים במאמץ [1].

[1] American College of Sports Medicine. Position Stand on Exercise and Fluid Replacement. Med Sci Sports Exerc 1996;28:i-vii.