ידוע היטב כי דיכאון ומחלת כלילית הולכים יד ביד, אך ממחקר חדש עולה כי דיכאון בכל שלב לאחר אבחנת מחלת לב כלילית הינו המנבא המשמעותי ביותר לתמותה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת European Heart Journal Quality of Care and Clinical Outcomes.
מדגם המחקר כלל 24,137 משתתפים עם אבחנת מחלת לב כלילית מוכחת בצנתור (היצרות של 70% ומעלה). דיכאון לאחר אבחנת מחלת לב כלילית נקבע על-פי הגדרות ה-ICD ונבחן כגורם המנבא תמותה בניתוח סטטיסטי מותאם.
החוקרים מדווחים כי 3,646 חולים (15%) אובחנו עם דיכאון במהלך המעקב. בהשוואה לאלו ללא דיכאון, חולים עם דיכאון היו צעירים יותר משמעותית (64 שנים לעומת 65 שנים), עם שכיחות גבוהה יותר של נשים (37% לעומת 24%), סוכרת (40% לעומת 30%), אבחנה קודמת של דיכאון (26% לעומת 5%), ושכיחות נמוכה יותר של אוטם שריר הלב (28% לעומת 36%).
שיעורי התמותה לאחר מעקב ממוצע של 9.7 שנים עמדו על 40% מהחולים, מהם 50% מהחולים עם דיכאון לעומת 38% מהחולים ללא דיכאון (p<0.0001). לאחר תקנון, דיכאון לאחר מחלת לב כלילית היה הגורם המנבא הבולט ביותר של תמותה (יחס סיכון של 2.0). קשר זה נותר בתתי-קבוצות של חולים ללא אבחנה קודמת של דיכאון (יחס סיכון של 2.0) ולפי ההתוויה לצנתור כלילי: אנגינה יציבה (יחס סיכון של 1.84),אנגינה לא-יציבה (יחס סיכון של 2.25) ואוטם לבבי (יחס סיכון של 2.09).
החוקרים מסכמים וכותבים כי אבחנה של דיכאון בכל שלב לאחר אבחנת מחלת לב כלילית מלווה בסיכון גבוה כפליים לתמותה.
Eur Heart J Qual Clin Outcomes 2017
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!