ברצוננו להציג לקורא מושג חדש בתחום הגריאטריה בישראל. גילנות הינו מונח המוכר שנים רבות, שמוגדר כיחס לא שוויוני, מפלה כלפי אוכלוסיית האנשים בני ה- 65 ויותר בכל תחומי החיים כולל ברפואה. לעומת זאת, גריאטריופוביה , או בלעז Geriatrism [1] , הינו מונח חדש בתחום הגריאטריה, המשקף יחס שלילי לתחום הגריאטריה, מצד כל הנוגעים בדבר. במפתיע, היחס השלילי לגריאטריה או גריאטרופוביה, מגיע קודם כל מהנזקקים לשירותים אלו, כלומר האוכלוסייה המבוגרת, שעצם המלה גריאטריה מרתיעה אותה. זכור לי מקרה, בו במסגרת עבודתי כמנהל מחלקה גריאטרית שיקומית, במרכז הרפואי ע"ש שיבא, בתל השומר, התבקשתי להעריך את פוטנציאל השיקום של חולה כבן 80 שאושפז במחלקה אורטופדית לאחר ניתוח לקיבוע שבר במפרק ראש הירך. במהלך ההערכה התרשמתי שהחולה מודע למצבו, ושמור קוגניטיבית ומעוניין מאד לעבור שיקום, אך הוא סירב להתאשפז במחלקתי לאחר שעדכנתי אותו שהשיקום אמור להתבצע במחלקה גריאטרית שיקומית. משום מה תחום הטיפול באנשים זקנים, גריאטריה, מצטייר בעיני האנשים המבוגרים, כרפואת סוף הדרך (מעין הוספיס), המטפל אך ורק בזקנים במצב סופני. אולם אין הם מבינים שמטרתה של הרפואה הגריאטרית היא לעשות כל אשר לעיל ידה על מנת לעזור להם לא להגיע למצבים אלו. כמו כן קיימת רתיעה של כל העוסקים במקצועות טיפוליים כגון סיעוד, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, פסיכולוגיה ורפואה , כולל רופאים צעירים בראשית דרכם, להתמחות בטיפול באנשים בני 65 ומעלה, מאחר ותחום הגריאטריה לא נחשב "סקסי" ומתגמל הן מבחינה ריגשית (סיפוק מעצם הטיפול באוכלוסייה המבוגרת) והן מבחינה כלכלית [ 2] . כשם שברור לכל העוסקים במלאכה, שישנה הצדקה לתחום התמחות ברפואת ילדים, מאחר והפיסיולוגיה, הפתולוגיה והקליניקה בילדים שונה בתכלית השינוי מזאת של אנשים בני 18 ואילך, ממש מאותם נימוקים יש מקום להתמחות ייחודית בגריאטריה, כלומר לאנשים בני 65 ומעלה . העולם נכון להיום, לכאורה, שייך לצעירים וכל הפרסומות במדיה האלקטרונית, מכוונים לפלח אוכלוסייה זה. תפיסה מוטעית זאת מתעלמת מהעובדה שלאנשים בני 65 ומעלה יש צרכים השונים מאלו של האוכלוסייה היותר צעירה, ומצד שני יש להם יכולות כלכליות בלתי מבוטלות. אי לכך בבואינו לבחון נושא זה , יכול להיות עניין רב למשקיעים פוטנציאליים, להשקיע כספים, בפיתוח מוצרים ייחודיים לאוכלוסייה זאת [3].
לא נוכל להתעלם מהעובדה שלמעשה כל תחום שירות בחיינו, כולל שיווק, כלכלה, משפטים , ביטוח ועוד יש לו גם נגיעה לאוכלוסיית הגיל השלישי, דבר המחייב התמקצעות ספציפית, מצד נותני השירותים, כמו בכל תחומי הטיפול בעולם הרפואה. באם אנו עסקינן למשל בעולם המשפט אזי בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות רבה בתחום נושאים שונים שיש להם נגיעה ישירה לאנשים בני 65 ומעלה כמו למשל מתן ייפוי כוח מתמשך, כתיבת צוואות , ומתן אישור לאפוטרופוס . כתיבת מסמכים אלו מצריכה שיתוף פעולה בין הרופא גריאטר שמעריך באם האדם המבוגר אכן כשיר מבחינה קוגניטיבית להביע את דעתו בעניינים המוזכרים לעיל, עורכי הדין שצריכים לעבור הכשרה על מנת לטפל בסוגיות אלו (כמו במקרה של ייפוי כוח מתמשך) , ובתי המשפט שצריכים לאשר ולתת תוקף למסמכים אלו. כידוע לנו, עקב ירידה במספר הילדים פר משפחה, ועלייה משמעותית בתוחלת החיים הממוצעת מתחילת המאה ה – 20 , מספר ואחוז האנשים בני ה- 65 ומעלה ילך ויגדל, במיוחד בקרב המדינות המערביות . נכון להיום, באם מבחינה תיאורטית, נוציא מתוך בתי החולים הכלליים, את מחלקות הילדים והילודים, נקבל למעשה בתי חולים שמרבית החולים המאושפזים בהם הינם בני 65 ומעלה. יתירה מזאת , על פי מידע שפורסם בשנתון הסטטיסטי לשנת 2023 העוסק במאפיינים של אנשים בני 65 ומעלה בישראל, נמצא כי בשנת ,2021 37.2 אחוזים מהאשפוזים בבתי החולים היו של חולים בני שישים וחמש ומעלה כאשר פלח אוכלוסייה זאת מהווה רק כ- 12.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה בו בשעה ש- 20.4 אחוז מהאשפוזים היו של חולים בני שבעים וחמש ומעלה אשר מהווים רק כ- 5.1% מכלל האוכלוסייה. בנוסף נימצא שהאשפוז במחלקה הפנימית של חולים בני 65 ויותר, הינו השכיח ביותר וכ – 41.5 אחוזים מכלל האשפוזים במחלקות אלו . אי לכך עלינו להתארגן לקראת עלייה צפויה זאת, קודם כל על ידי הקצאת תקציבים על מנת לבנות בתי חולים המתאימים לצרכים של אוכלוסייה זאת , לקנות ציוד מתאים לטיפול בחולים אלו, ולהכשיר צוותי רפואה שיטפלו באוכלוסייה זאת. בנוסף עלינו לבנות תוכניות הוראה ורטיקליות בכל מקצועות הטיפוליים כולל רפואה , כך שהסטודנטים יחשפו וילמדו לאורך כל שנות הלימוד שלהם, כבר החל מהשנה הראשונה, על אודות אוכלוסיית החולים בני ה- 65 ויותר ומתוך כך פחות יחששו מלהתמקצע ולטפל באוכלוסייה זאת [4]. כמו כן, מלבד התמחות ברפואת ילדים, אזי בכל יתר תחומי ההתמחות ברפואה, יש לאפשר למתמחים להשתלם למשך פרקי זמן במחלקות הגריאטריות, על מנת שירכשו ידע וכלים להתמודד באופן מוצלח ולתת מענה הולם לחלק גדול של החולים שבהם יצטרכו לטפל.
ביבליוגרפיה
- Mizrahi EH. A Letter to the Editor. (2024). Geriatrism A Novel, Concept in the Medical Field. IMAJ. 2024, 26: 333.
- Golden AG, van Zuilen MH, Michael J, & al. A Fourth-Year Medical School Clerkship That Addressed Negative Attitudes Toward Geriatric Medicine. JAGS, 2010, 58(4): 746-750.
- United Nations Economic Commission for Europe (UNECE). Policy Brief on Ageing, 2009, No. 3.
- Masud T, Ogliari G, Lunt E, & al. A scoping review of the changing landscape of geriatric medicine in undergraduate medical education: curricula, topics and teaching methods. European Geriatric Medicine, 2022, 13:513–528.
ההתנגדות הכמעט רפלקטיבית לגריאטריה מובנת מאוד כיון שהתרבות המערבית שאנו (עדיין) חלק ממנה מקדשת את מרץ הנעורים ומנסה ל"הצעיר" את הזקנים ככל האפשר.
כיום הרפואה הפנימית מטפלת בעיקר בבני 65 ומעלה הן במסגרות האשפוז והן במסגרות אמבולטוריות. לכן, מבחינה רפואית -קלינית לגריאטר יש ייתרון שולי בלבד לעומת הפנימאי.
ההיבטים השיקומיים חייבים להיות מטופלים ע"י מומחים לשיקום שיש להם מיומנות גם לגבי הגיל המתקדם.
ייתכן שהפתרון בעתיד הוא הפיכת הגריארטיה לתחום נלווה לרפואה הפנימית ולא למקצוע נפרד.
פנימאים שירצו בכך ילמדו במסגרת לימודי המשך את ההיבטים המיוחדים לגיל הרביעי.
כיום אנשים בני 65-80 אינם מרגישים זקנים ואינם רוצים שהחברה או מערכת הרפואה ייראו אותם כזקנים.
גם אנשים בני/בנות 80+ שנותרו צלולים ופעילים (כמו כותב שורות אלה) אינם סבורים שהם זקוקים למומחה לגריאטריה. לכן , בפועל המטופלים בפוטנציה של הגריאטר הם בגיל מתקדם המלווה בירידה קוגניטיבית .
זו אוכלוסייה מצומצמת בהרבה והיא זקוקה לתמיכה פסיכו-גריאטרית .
הנדון: תשובה לתגובתו של פרופ' רביד המתנגד לקיומו של תחום ההתמחות ברפואה גריאטרית כתחום עצמאי.
ברצוני להתייחס לתגובתו של פרופ' רביד בה הוא כתב שהוא מתנגד לקיומו של תחום ההתמחות ברפואה גריאטרית כתחום עצמאי. כשברצוני להביע את עמדתי ולחזק את ההצדקות לקיום התמחות ייחודית בגריאטריה , תוך התייחסות גם למגבלות המובנות במבנה הקיים כיום.
בעשורים האחרונים אנו עדים לשינויים דמוגרפיים מואצים, המתבטאים בעלייה עקבית ומשמעותית בשיעור האוכלוסייה הקשישה. תופעה זו מובילה לשינוי עמוק בפרופיל המטופלים במערכת הבריאות. האוכלוסייה המבוגרת מאופיינת בשכיחות גבוהה של ריבוי מחלות כרוניות, פוליפרמציה, תסמונות גריאטריות ייחודיות, ירידה תפקודית, ירידה קוגניטיבית ותלות גוברת בסביבה ובמערכת התמיכה המשפחתית והרפואית.
הגריאטריה אינה רק תחום רפואי, אלא תפיסת עולם טיפולית, השמה במרכז את האדם הקשיש – על מכלול צרכיו הפיזיים, הקוגניטיביים, הרגשיים והתפקודיים. רופא גריאטר עובר הכשרה המשלבת ראייה ביולוגית-רפואית עם הבנה מערכתית וקהילתית רחבה, תוך דגש על שיקום, מניעה, רצף טיפולי וצמצום אשפוזים מיותרים. אין מדובר בהתמחות "תחליפית" לתחומים אחרים, אלא בכורח מציאות שמצדיק הכשרה מקצועית ייעודית.
עם זאת, אינני מתעלם מן החסרונות האפשריים שבקיום התמחות נפרדת: פיצול המערכת, העברת אחריות תחומית לרופאים ייחודיים בלבד, והמחסור הגדל בכוח אדם רפואי בתחום. כדי להתמודד עם אתגרים אלו, נדרש מהלך משולב: מחד, חיזוק התחום הגריאטרי כתחום התמחות עצמאי עם תמריצים מתאימים, ומאידך – הטמעת עקרונות גריאטריים בהכשרת כלל הרופאים במקצועות הליבה של הרפואה הפנימית, המשפחה והמרפאה הראשונית.
לסיכום, שימור ההתמחות הגריאטרית כתחום עצמאי נותר חיוני לשם מענה מותאם ומקיף לאוכלוסיית הגיל השלישי. הוא אינו מותרות – אלא תנאי בסיס לרפואה איכותית, הומאנית ומתקדמת במאה ה־21.
פרופ' אלי מזרחי, עורך מדור גריאטריה.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!