מאמר מערכת בירחון היוקרתי BMJ, עסק בחשיבות הפעילות הגופנית בגיל גבורות.

החברה האנושית הולכת ומזדקנת. עד שנת 2050 צפויה האוכלוסייה מעל גיל 85 שנים לגדול פי שלושה. עובדה זו מציבה אתגר חדש לעוסקים בבריאות איך לשמר בריאות ותפקוד בגילאים המתקדמים מאד.

הזדקנות בריאה מוגדרת כיכולת לשמר תפקוד מנטלי ותפקוד גופני. מחקרים מצביעים על חשיבותה של הפעילות הגופנית בשימור יכולת גופנית ומנטאלית בגיל המבוגר עם זאת אין במלאי שלנו תרופות המשפרות באופן ישיר תפקוד גופני באוכלוסייה הקשישה.

מחקרים שונים עסקו בחשיבות של פעילות גופנית בגיל הקשיש. באחד מהם נמצא כי אימוני כוח (לחיצות רגליים למשל), שיפרו מסת שריר וניידות במטופלים מעל גיל 90. מחקר נוסף שבוצע במטופלים בגילאי 90-97, שהתגוררו בבית אבות, הדגים כי סכנת הנפילות ירדה וכוח השרירים עלה, בקבוצת מטופלים שביצעה פעילות גופנית בעצימות נמוכה עד בינונית. חשוב להדגיש כי לא נמצאו תופעות לוואי או סיכונים למרות הגיל המתקדם, במחקר נוסף נמצא כי אימון מורכב, הכולל תרגילים נגד התנגדות ותרגילים לשיפור שיווי משקל ויציבה, שיפרו יכולת גופנית כללית וכוח שריר וסייעו בהפחתת מספר נפילות.

מעבר לירידה ביכולת הגופנית הכרוכה בגיל מתקדם, קשה במיוחד לקשיש לשמר יכולת גופנית ומנטאלית במהלך אשפוזים בשל מחלות אקוטיות. קושי זה נובע ברובו בשל אי פעילות גופנית, וריתוק למיטה הגורמים לירידה במסת שריר וביכולת הגופנית.

נמצא כי במהלך אשפוז בבית חולים 73% מהקשישים מבלים כל זמנם במיטה, גם אם הם מסוגלים ללכת עצמאית. לכן לפחות שליש מהמאושפזים הקשישים בבתי חולים לוקים במוגבלות הנלווית לאשפוז. מוגבלות זו מוגדרת כאובדן יכולת לבצע אחת או יותר מהפעולות הבסיסיות הנדרשות לחיי יום יום רגילים כמו למשל שימוש עצמאי בחדרי שירותים, רחצה, לבישת בבגדים, מעברים והליכה עצמאית. לאחר אשפוז בבית חולים נוטים הקשישים ללקות במוגבלות לטווח ארוך, עולה הצורך באשפוז במוסדות לקשישים ועולה הסיכון למוות.

תרגול פשוט יכול למנוע את הנ”ל. נמצא כי די ב 20 דקות ביום, בהן המאושפז הקשיש הולך או מבצע קימה מכסא, על מנת לצמצם את המוגבלות הנובעת מהאשפוז. עבור אלו שאינם מסוגלים לקום או ללכת, יש מקום לשקול גירוי חשמלי נוירומוסקולרי לגרום לכיווץ סיבי שריר.

נדרשים עוד מחקרים רבים לגבי התרגול האופטימלי המומלץ ואפשרות של כיווץ שרירים ע”י זרמים חשמליים בקרב מי שאינם מסוגלים להפעלה עצמית. אבל בספרות הרפואית בולטת התעלמות יחסית מהאוכלוסייה הקשישה (The great forgotten).

בימים אלו כאשר תוחלת החיים נמצאת במגמת עלייה מתמדת, חובה עלינו לזכור ולהזכיר כי פעילות גופנית אינה רק נחלת הילדים והמבוגרים הצעירים, גם קשישים זכאים ליהנות מיתרונות הפעילות הגופנית. לעולם אין זה מאוחר מדי לכווץ שרירים ואיש אינו זקן מדי לבצע פעילות גופנית.

Izquierdo M. Moreley JE. Lucia A. Exercise in people over 85. BMJ. 2020 Feb 5;368:m402

הערות העורך: המחקר הרפואי, עובדי הבריאות, חברות התרופות, כולם עמלים על שיפור תוחלת החיים. לאור העלייה בתוחלת החיים ניתן לומר כי במשימה זו אנו מצליחים. מה לגבי איכות החיים? אותה הנחנו מעט בצד.

מסתבר כי לפעילות גופנית גם בגיל המבוגר מאד, חשיבות בשמירת איכות החיים, בעצמאות הקשיש, ובמניעת סיבוכי נפילות ואולי אפילו תוחלת חיים ארוכה יותר. מהי הסיבה אם כך, שאנו עובדי מערכת הבריאות לא מדרבנים את הקשישים ואת משפחותיהם להקפיד על פעילות גופנית?

מניח שיש כאן חשיבות לחינוך אותו קיבלנו הרופאים בבתי הספר לרפואה, חינוך שהתעלם מכך לחלוטין וגם להכשרה בבתי החולים. אני זוכר היטב מתקופת הסטאז’ את גערות המנהל המיתולוגי באחת מהמחלקות הפנימיות במאושפז שהעז לצאת ממיטתו “ולטייל” במחלקה. “אתה בבית חולים  – תישאר במיטה” נזף המנהל בקשיש המבוהל.

אז הגיע הזמן לשנות את המסר. גם במהלך אשפוזים, אבל גם בביקורת מרפאות. להדגיש למטופלים, להסביר לבני המשפחות את החשיבות הרבה בפעילות גופנית גם בעצימות נמוכה וגם משך פחות משעה ביום.

אותו המסר גם לפיזיותירפיסטים ולעוסקים בשיקום. אל נא תסתפקו באמצעים מקלי כאב כגלי קול או זרמים חשמליים או עיסויים וכן הלאה, דרבנו את המטופלים לפעילות, להליכה, לקימה מכסא, לרכינות מינימליות וללחיצות רגליים (Leg press). התחילו זאת בין כותלי המכון. תנו לקשיש את הביטחון ביכולת לבצע פעילות כגופנית תחת השגחה וכך ילמד גם לבצע זאת עצמאית.

אולי שינוי גישה זו יקנה לכולנו הזדקנות בריאה יותר.