אשה צעירה אושפזה בבית חולים ליולדות לצורך גרימת הפלה מתוכננת, בשל היות העובר שברחמה מת. במועד האשפוז היתה האשה בשבוע ה 18 להריונה. רחמה היה מצולק כתוצאה משני ניתוחים קיסריים קודמים, וכן, היה ידוע על שלית פתח (פלצנטה פרביה). ההפלה שבוצעה בשיטת לאודון, הסתבכה ובסיומה נותרה האשה ללא רחם.

האשה ובעלה הגישו, לבית המשפט המחוזי, תביעה על רשלנות רפואית. תביעתם נדחתה. הזוג עירער לביהמ”ש העליון. בעירעור נטען כי לאור מצבה המיוחד של המערערת, שרחמה היה מצולק משני ניתוחים קיסריים קודמים, ואובחנה אצלה שלית פתח חלקית, נקיטה בשיטת טיפול משולבת של הכנסת קטטר עם בלון ומתן פיטוצין, מהוה טיפול רשלני של רופאי בית החולים. על פי הטענה, במצבה הפתולוגי המיוחד של המערערת, ולנוכח ה”אפשרות הסטטיסטית” שהתובעת סובלת גם משליה דבוקה, היה על הרופאים לשקול שיטות אחרות לסיום ההריון.

ביהמ”ש העליון קבל את העירעור בקובעו : ” כי רשלנות המשיבים הינה כפולה. רופאי בית החולים נקטו בשיטת הטיפול השגרתית בבית החולים ללא בחינת התאמתה של שיטה זו למצבה הפתולוגי המיוחד של המערערת וללא בחינת אפשרויות טיפול חלופיות, וביצוע ההפלה על פי השיטה המקובלת נעשה ללא השגחה צמודה של רופא מומחה, כפי שנדרש בטיפול כזה.”.

בכתבה הקודמת הודגש כי עוולת הרשלנות (על פי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין) מחייבת התקיימותם של 4 תנאים :

1. קיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק. (חובה זו מתקיימת תמיד בין רופא למטופלו מתוקף היווצרות “יחסי שכנות” ביניהם).

2. הפרה של חובת הזהירות.

3. גרימת נזק.

4. התקימותו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק.

חובת הזהירות נקבעת על פי היכולת הטכנית (האם ניתן) והנורמטיבית (האם צריך) לצפות את הנזק. בסופו של דבר, היא נקבעת על ידי בית המשפט על פי שיקולים של מדיניות משפטית, ולמעשה מגדירה מי הוא האדם הסביר, או מי הוא הרופא הסביר בנסיבות העיניין. הפרה של חובת הזהירות, כלומר סטייה מסטנדרט ההתנהגות הראוי בעיני ביהמ”ש , מקום שחובה זו קיימת, מהווה את מעשה הרשלנות.

בתי המשפט חזרו וקבעו כי “ההתרשלות – המהווה אחד מהיסודות בעוולת הרשלנות, נקבעת על פי אמת מידה אובייקטיבית. מזיק שעשה כל שהוא מסוגל לו – ועל כן לא סטה מרמת ההתנהגות הסובייקטיבית שלו – יישא באחריות בנזיקין, אם בהתנהגותו הוא סטה מרמת הזהירות האובייקטיבית הנקבעת על פי מבחני האדם הסביר. היעדר התרשלות סובייקטיבית אינו משחרר מאחריות בנזיקין ברשלנות, במקום שאותה התנהגות מקיימת את התנאים של התרשלות אובייקטיבית.” (ע”א 3056/99 רועי שטרן נגד המרכז הרפואי על שם חיים שיבא).

מעיון בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות עולה כי כדי לא להחשב רשלן: רופא חייב להיות אקטיבי בקבלת מידע מהחולה, רופא חייב להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לאבחן את מחלתו של החולה, רופא חייב להתייעץ עם עמיתיו במקרי ספק, רופא חייב להתעדכן בספרות המיקצועית, רופא חייב לשקול את כל האפשרויות הטיפוליות העומדות בפניו ולבחור במתאימה ביניהן בנסיבות העניין, רופא חייב בגילוי נאות כלפי החולה.. ואלו הן רק דוגמאות!

ביהמ”ש שב ומדגיש במספר רב של פסקי דין כי:

• לא כל טעות היא רשלנות

• העובדה שהטיפול הרפואי גרם לנזק אינה כשלעצמה מקימה חזקה של רשלנות.

• רשלנות הינה התנהגות, במעשה או במחדל, שאינה הולמת את התנהגותו של הרופא הסביר.

הכתבה הבאה תבחן את השאלה מי הוא ה”רופא הסביר”, וכן את שני המרכיבים הנוספים של עוולת הרשלנות : גרימת הנזק והקשר הסיבתי שבין הנזק למעשה הרשלנות.

דר’ רותי לאופר

כתבות נוספות בסדרה-

מבוא לרשלנות רפואית

על הפלייה רפואית 

הסודיות הרפואית

הסכמה מדעת