היסטוריה:
החיידק הליקובקטר פילורי ידוע מעל למאה שנה. מקובל היה כי החיידק  חי באנטרום של הקיבה, אינו חודרני ואינו גורם לנזק מקומי.  רק בעשרים השנים האחרונות התברר לנו כי מדובר בפתוגן.  היו אלה שני רופאים אוסטרלים Robin   Warrenו Marshall שהראו כי מדובר בפתוגן.  הד”ר רובין הראה כי בנוכחות זיהום בהליקובקטר עולה הסיכון לסבול מכיב פפטי.  שותפו,  הד”ר מרשל, הצליח לגלות לאלו תנאים נזקק החיידק כדי להתפתח.
            הפתולוג הנודע, Robert Koch שחי במאה התשע עשרה הגדיר בזמנו את התנאים הנדרשים כדי להוכיח שחיידק  הוא פתוגני. תנאי אחד היה להוכיח שמתן החיידק  גורם למחלה קלינית. ואכן ד”ר מרשל שתה תרבית חיידקי הליקובקטר ונתקף בדלקת בקיבה גסטריטיס. כעבור עשרה ימים נלקחה ביופסיה מהאנטרום של הקיבה של ד”ר מרשל ואכן הוכח כי התפתחה דלקת של הרירית. מרשל נטל אנטיביוטיקה, ובביופסיה חוזרת כעבור ארבעה ימים  נמצא שהדלקת נרפאה.
            במציאות, אנשים אינם נוהגים לבלוע תרביות שלמות של הליקובקטר, ולכן שלשול חריף כתוצאה מזיהום בהליקובקטר תופעה נדירה.
מתנדב שני, גם הוא, שתה תרבית של חיידקי הליקובקטר. לאחר שתית החיידק הוא סבל, כקודמו, מגסטריטיס. אך שלא כד”ר מרשל הוא לא נטל תרופות אנטיביוטיות. סימני המחלה חלפו כעבור שבועיים. לאחר תשעה חודשים נטל תרופות אנטיביוטיות,  אך אלו לא הועילו. על אף השיפור במצבו הקליני, בביופסיה של הקיבה  נמצאו הסימנים הדלקתיים של זיהום בהליקובקטר ברירית הקיבה. התרופה האנטיביוטית לא הכחידה את הזיהום.

            תגליות, כולל תגליות רפואיות, לא תמיד זוכות לאימון מידי מצד הציבור. וכן היה בפרסומים של מרשל ורובין. אך  לאחר שהתפרסמו הנתונים שהראו כי טיפול אנטיביוטי  מנע  חזרה  של כיבים בתרסריון בקבוצת חולים, קבל העולם הרפואי את העובדה כי הליקובקטר פילורי אמנם פתוגן. כיום כשהשימוש  באנדוסקופיות הוא נרחב, למדנו כי  יש חולים עם סימני דלקת בקיבה הנובעים מזיהום בהליקובקטר, גם כאשר אין תלונות קליניות כלשהן.

מיקרוביולוגיה וגנטיקה

הליקובקטר חיידק גרם-שלילי, לא חודרני הדורש תנאים מיוחדים כדי להתרבות. החיידק אינו ישר אלא עקום ובקצה האחד נמצאים  שוטונים flagellae. כדי לשרוד, החיידק זקוק לסביבה בסיסית, ומפתיע הדבר כי הוא מתיישב דווקא בסביבה החומצית של הקיבה. בעזרת האנזים אוראזה  החיידק מתגבר על הבעיה.  אנזים זה מפרק אוראה שינן- הנמצא בסביבתו. התוצר מפירוק האוראה הוא אמוניה, חומר בסיסי מובהק. החיידק מייצר בסביבתו הקרובה  סביבה בסיסית. כל חיידקי  הליקובקטר פילורי הפתוגניים, מייצרים אוראזה. תכונה זו עוזרת באבחנה של זיהום בהליקובקטר.

            בבדיקה האבחנתית in vitro מניחים ביופסיה מהאנטרום של הקיבה בתרבית המכילה אוראה. כאשר החיידק נמצא בביופסיה ומפרק את האוראה, מתקבל אמוניה. השינוי ב pH של התרבית גורם לשינוי בצבע. שיטה זו מאפשרת אבחון זיהום בהליקובקטר תוך שעה מלקיחת  הביופסיה.

כן אפשר לראות את החיידק בבדיקה היסטולוגית של הביופסיה.

            אבחון זיהום בהליקובקטר בתבחין הנשימה   מושתת על אותו עיקרון. החולה שותה מיץ תפוזים אליו הוסף אוראה   מסומן ב  C13.  C13 הוא איזוטופ שניתן לגלות בגלי אנפרא -אדום ללא חשש לסיכון קרינה. האמוניה שנוצר בקיבה חודר למחזור הדם ובתהליך הנשימה נפלט  החוצה דרך הריאות. החולה נושף לתוך בלון, והאוויר שנאגר בבלון נבדק לנוכחות אמוניה או יותר נכון לכמות ה C13.

            לכל זן של הליקובקטר פילורי יש מוטציות רבות. במשפחות בהן יותר מאדם אחד מזוהם בהליקובקטר כל החיידקים שבודדו נובעים מזן אחד בדרך כלל, אך בכל זאת יימצאו הבדלים ביניהם לאור המוטציות שהופיעו de novo.

            בחודש הבא  נתייחס לאפידימיולוגיה ולסיבוכים הנגרמים על ידי חיידק מעניין זה.