משפחה

תפקיד הרופא הראשוני בעקבות הפיגועים האחרונים/ מאת יששכר עשת, פסיכולוג קליני

מבוא
עוד פיגוע, ועוד נפגעים. חלקנו נפגעים פיזית ונפשית באופן ישיר ומתחילים את דרך השיקום הפיזי והנפשי, חלקנו בהיותנו קרובים לאירוע נפגעים רק נפשית, חלקנו נפגעים בהיותנו קרובי משפחה וחברים וחלקנו אף נפגע מעצם קליטת המידע באחד מערוצי התקשורת.
כשליש מהאוכלוסייה במצב של חיים נורמטיביים סובל מטראומה כל שהיא, ורבע מהסובלים הוא בסיכון ל PTSD (פלדמן 1997). במדינתנו מוכת הפיגועים, נראה שאחוז הסובלים מטראומה ואחוז האוכלוסייה בסיכון ל PTSD גבוה יותר. איתור וטיפול מוקדם על פי כל המחקרים, מצביע על סיכוי גבוה יותר לסייע לחולה לא להפוך לחולה כרוני.
שבר מתרחש בחיי האדם. החשש לגורלו האישי ולגורל יקירנו גובר. חלקנו ממשיכים הלאה, מתמודדים, נאבקים על חיים בעלי ערך, בעלי משמעות. חלקנו מתקשה, מהסס, חושש, דואג. חלקנו מתחיל להרגיש בסימנים שונים שמצביעים על כך שהחיים אינם כרגיל ופונים לקבל עזרה. אנו מרגישים באופן מודע או באופן לא מודע שמשהו לא בסדר אתנו.
הרופא הראשוני עומד בקו חזית זה כאשר הוא עצמו נמצא בסיכון להיפגעות. הוא זה שקולט את הפונים אליו. לא אחת חלק מן הפונים, אף אינו יודע להגדיר בדיוק שהוא נפגע נפשית מאירוע בטחוני זה או אחר, או ממצב המלחמה המתמשך.
מוצע לרופא הראשוני להיות ערני לסימנים אפשריים של PTSD כתוצאה מאירוע בטחוני, גם כאשר נראה שהפונה לא היה ישירות קרוב לאירוע. בנוסף לכך המצב הביטחוני המתמשך, על פי מחקרים רבים, פוגע ביכולת ההתמודדות של האדם, ולכן הסבירות להיפגעות ככל שהזמן חולף גדלה.
לרופא הראשוני, יותר מכל דמות טיפולית אחרת, סיכוי רב יותר לפגוש את הנפגעים המרגישים את הסימנים מספר ימים אחרי האירוע הטראומטי. וכך יפגוש רופא המשפחה את המבוגרים בעיקר, רופא הילדים יפגוש את הילד והוריו. הגריאטר יפגוש את הקשיש ומשפחתו. והפנימאי את החולים הכרוניים הבאים למעקב.
התגובה הפשוטה המתבקשת כאשר הרופא מזהה סימנים של PTSD, היא הפניה למומחה בקהילה. ניתן גם למצוא באתר של נט"ל שהוא מרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי, חומר רקע מתאים. המרכז גם מגיש סיוע נפשי ומשפחתי וניתן להתקשר בטלפון
363 363 1800

סימנים המעידים על אפשרות ל PTSD:

בזמנים אלו כאשר מגיעים פונים למרפאה יש מקום לשאול שאלות אמפטיות כגון:
-איך אתה/ אתם עוברים את התקופה האחרונה עם הפיגועים הללו?
-איך אתה/מסתדרים?
-היכן אתה/אתם מסתובבים בימים אלו, האם במקומות מסוכנים במיוחד?
-איך אתה מסתדר עם המחלה שלך בימים הללו?

על פי התשובות, יחליט הרופא אם יש להתקדם לבירור מעמיק יותר. בכל מקרה, יחזק הרופא התנהגויות שהחולה מדווח עליהן כהתנהגויות של זהירות, התמודדות, ועזרה לזולת, ומצד שני ייתן לגיטימציה לרגשות ומחשבות שליליות שחלקן נורמטיביות ומובילות למשנה זהירות. כאשר הבירור יראה על הגזמת יתר בעיסוק במצבים המאיימים או לחילופין הימנעות מסוכנת, יש מקום לבחינה מעמיקה יותר.

סימנים מדאיגים יהיו:
תלונות על חזרה בלתי נשלטת מלווה בחוויה שלילית ומצוקה רבה לאירוע הטראומטי באמצעות מחשבות, רגשות, זיכרונות ואף חלומות.
הימנעות מכל מה שמזכיר את האירוע הקשה. הסתגרות, חוסר עניין, אדישות והתנכרות כלפי הסביבה. הפרעות שינה, עצבנות יתר, התקפי זעם, קשיי ריכוז, חוסר אמון ולא אחת במצבים קשים יותר, גם אלימות כלפי אחרים ונטיhה להרס עצמי.
גורמי סיכון עיקריים לתגובת PTSD יהיו עוצמת הקירבה לאירוע הטראומטי, רמת החוסן הנפשי אמונתי, בדידות חברתית, תשישות גופנית, ופסיביות כפויה.

מרכיבים חשובים בטיפול בPTSD :

הרופא המתקשה להתמודד עם מצבים אלו, טוב יעשה אם יפנה את המטופל לגורמים מקצועיים. בנוסף לכך עלו מספר נקודות חשובות בהן כן יכול הרופא לסייע. במאמר שמסכם כנס בנושא PTSD (קורן 2001) הועלו בין השאר שני נושאים מסייעים.
התברר שיש חשיבות לתמיכה המשפחתית וללכידות החברתית אחרי הפיגוע. על מנת לחזק גורם זה, טוב יעשה הרופא הראשוני, אם יעודד את החולה, המשפחה והסביבה להתארגנות ליתר לכידות ותמיכה.

התברר שיש חשיבות רבה לאמונה ולמשמעות שיש לחיים במצב זה. על מנת לחזק גורם זה, טוב יעשה הרופא הראשוני, אם יציע לפונה ומשפחתו לחזק את אמונתם והזדהותם לגבי דרכם ואת המשמעות שיש לחיים ברגעים הללו.
זאת ניתן לעשות בשתי דרכים:
א. באמצעות פניה למקורות מידע וסמכות, המחזקים דרך זו
ב. המלצה להימנעות מקורות מידע שמדגישים את הייאוש, חוסר התקווה, את ההאשמות ההדדיות וחוסר התכלית.

לצערנו אמצעי התקשורת השונים, עוסקים רבות בהעלאת גורמים אלו וממעטים לתרום לתמיכה וחיזוק המשמעות של הסבל שאזרחי מדינה עוברים.
הטפול התרופתי אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא משולב עם הטיפולים שמבצעים בעלי המקצוע. מטרת התרופה לתמוך ולסייע לטיפול הנפשי והמשפחתי.
במאמר שכתבו (מרגלית, עשת, שלום ואלמגור 1994) בעקבות מלחמת המפרץ, הוצע לראות בפונים לסיוע בעקבות הטראומות, כנפגעים מקבילים להלם הקרב בצבא. הוצעו התייחסויות דומות לעקרונות המקובלים לגבי החייל בשדה הקרב עם התאמות למציאות האזרחית. בין השאר הוצע לתת תמיכה לעידוד עצמי ומשפחתי, התארגנות משפחתית וסביבתית, שידור לגיטימציה למצב מצד אחד ועידוד לתפקוד אפשרי ולא מסוכן מצד שני.

לסיום ולביצוע
מדובר בנושא שעומד לצערנו, על סדר היום של כל אזרח במדינה. עבודת הרופא הראשוני לא תמיד נתפסת כחשובה ברגעים הללו. מומלץ להיות ערניים, לאבחן כראוי, להפנות לפי הצורך ולסייע במידת היכולת.
באמצעות במה זו מוזמנים רופאים לשתף אותנו בדרכי ההתמודדות שלהם, למען שנוכל ללמוד זה מניסיונו של זה.
וכרגיל, זה המקום גם לשאול ולקבל יעוץ לגבי המפגש עם החולה, ניהולו וסיוע לחולה ולמשפחתו בנושאים קשים אלו.

ספרות מצוטטת
1. Feldman M. D., Christensen J. F., Behavioral Medicine in Primary Care. Appleton and Lange, 1997.
2. Korn M., Emerging Trends in Understanding Posttraumatic Stress Disorder. 154th Annual Meeting of the American Psychiatric Association
Day 3 – May 7, 2001.
3. Eshet I., Margalit A., Shalom J., Almagor G., The use of Short Family Therapy in Ambulatory Medicine (SFAT-AM), in Israel during the Gulf War. Family Systems Medicine , 11 (2): 163-172 . 1993.
4. נוימן מ., עקרונות הטיפול בתגובות קרב. רופא המשפחה , 10 (2): 312-304 , 1981.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים