דר’ נעמה קונסטנטיני ודר’ גל דובנוב, עורכי מדור רפואת ספורט

Mather AS, et al. Effects of exercise on depressive symptoms in older adults with poorly responsive depressive disorder. Randomised controlled trial. Br J Psych 2002;180:411-5.

מבוא

הקשר בין פעילות גופנית ומצב הרוח ידוע ומוכר שנים רבות. אולם, אין די מחקרים לגבי תפקיד פעילות גופנית כתוסף בטיפול כנגד דיכאון עמיד בגיל המבוגר.

שיטות

אוכלוסיית המחקר אותרה מתוך מרפאות בריאות הנפש או פרסומים בתקשורת המקומית. שמונים וחמישה מתנדבים, בגילאי 53 ומעלה, עם אבחנת דיכאון על פי ראיון פסיכיאטרי ו- ICD- 10, עם ציון של 10 ומעלה בשאלון (Geriatric Depression Scale (GDS, המטופלים על ידי תרופות נגד דיכאון במינון מתאים למשך 6 שבועות ללא הטבה, וללא חסר קוגניטיבי, השתתפו במחקר. לא נכללו חולים אשר ביצעו פעילות גופנית במשך יותר מפעמיים בשבוע או אשר עבורם היתה קיימת הוריית נגד לביצוע מאמץ גופני (תעוקת חזה בלתי יציבה, למשל). הנבדקים חולקו באופן אקראי לקבוצת פעילות גופנית ולקבוצת ביקורת בה הועברו שיעורים עיוניים. שיעור הפעילות הגופנית נמשך 45 דקות וכלל אימון סיבולת, כח ומתיחות. שעורי קבוצת הביקורת כללו הרצאות בנושא דיכאון, מתח, הזדקנות, פעילות גופנית, תזונה, שינה, הומאופתיה, ועוד. התכנית נמשכה 10 שבועות, והשעורים – עיוני או גופני – הועברו פעמיים בשבוע. הטיפול התרופתי הקבוע נמשך לכל אורך המחקר.

הנבדקים הוערכו בתחילת המחקר, בסיום (לאחר 10 שבועות) ולאחר 24 שבועות נוספים. ההערכה כללה בדיקת פסיכיאטר אשר אינו מודע לסיווג הקבוצתי וציוני שאלונים. שאלון Hamilton שימש לקביעת נקודות הסיום העיקריות, בהן נמדד שינוי לעומת ציוני הבסיס. שאלון GDS שימש לקביעת נקודות סיום משניות, יחד עם רושם קליני של פסיכיאטר ושל הנבדק עצמו.

תוצאות

כל הנבדקים סיימו את המחקר, ולא נצפו תופעות חריגות. לגבי נקודת הסיום העיקרית, כלומר ציוני שאלון המילטון, 55% ממשתתפי תכנית הפעילות הגופנית הוגדרו כבעלי שיפור (ירידה של מעל 30% בציון ממוצע של השאלון), לעומת 33% ממשתתפי השיעורים העיוניים (P<0.05). לגבי שאר אמצעי ההערכה בהם נעשה שימוש, בשתי הקבוצות נצפה שיפור לעומת קו הבסיס, ללא יתרון לאחת מההתערבויות, אשר נמשך גם לאחר 24 שבועות מסיום המחקר.

מסקנות

שני שעורי פעילות גופנית בשבוע, למשך 10 שבועות, הביאו לירידה בסימפטומי הדיכאון של חולים מבוגרים בעלי דיכאון עמיד. זאת, בנוסף לטיפול התרופתי. כמו כן, שיפור קליני נמצא בקרב יותר חולים בקבוצת הפעילות לעומת החולים בקבוצת השיעורים העיוניים. החוקרים מציינים קושי ניכר בגיוס הנחקרים: 1885 איש הוערכו לגבי אפשרות השתתפות במחקר, ומתוכם פחות מ- 5% הגיעו לרנדומיזציה (כ- 600 סרבו למגע איתם או לגישה לתיקיהם הרפואיים, כ- 500 מטופלי המרפאות לא סבלו מהפרעת מצב רוח, כ- 300 בעלי הוריית נגד למאמץ- ג.ד.). משמעות המחקר מבחינת בריאות הציבור גם מספר מועט יחסית של שעורי פעילות גופנית בעל יתרון טיפול בקרב חולים מבוגרים עם דיכאון עמיד לטיפול תרופתי.

דבר העורכים

ראשית כל, יש להתרשם מהעובדה כי כל הנבדקים סיימו את המחקר שכן מדובר בחולי דיכאון מבוגרים, ללא הטבה על ידי טיפול תרופתי. זהו ממצא מעודד לגבי יכולת יישום תכניות מעין זו בקרב חולים.

מתוך למעלה מ- 1000 מחקרים בנושא, נמצא כי בכל גיל, פעילות גופנית מסוגים שונים יכולה להפחית מסימפטומי הדיכאון. פעילות גופנית יעילה כמו פסיכותרפיה, ולמעשה הינה ההתערבות ההתנהגותית היעילה ביותר כנגד הדיכאון [1]. פעילות גופנית הוכחה כיעילה כמו טיפול תרופתי במחקר גדול אחד [2], וכ- 50% מחולים עם דיכאון עמיד לטיפול מציגים שיפור במצב הרוח לאחר תכניות פעילות גופנית. אם כי הקשר האיכותי בין פעילות גופנית ומצב הרוח מוכר, ואף חלק ממסלוליו הביוכימיים מוכרים [3,4], ישנו חסר מידע לגבי המרשם המתאים לשפור מצב הרוח, בחולי דיכאון ובבריאים. בשונה מהמרשם המוכר, של פעילות אירובית למשך 30 דקות ברוב/ כל ימות השבוע אשר ניתן לבריאות ה”גופנית”, מספר גורמים מונעים מהכנת מרשם דומה לגבי בריאות הנפש:

1. לא תמיד נמצא קשר תלוי מינון בין כמות הפעילות לבין מצב הרוח. הסיבה כנראה נעוצה בכך שחווית ההצלחה בעלת תפקיד מרכזי כאן, ומאמץ קשה פוגם בהשגתה. לפיכך, דרוש מאמץ בינוני ולאו דווקא מאומץ.

2. תדירות הפעילות, ולא הכושר הגופני עצמו, נמצאה במתאם חיובי עם מצב הרוח. הבעיה כאן היא שאנו נוטים להתיחס לכושר הגופני כאל מדד אוביקטיבי למידת הפעילות הגופנית, וכאן הקשר דווקא נחלש עם השימוש במדד זה.

3. מחקרים רבים, בעיקר מהספרות הפסיכיאטרית, אינם מפרטים מספיק את תכנית האימון אשר בוצעה. אף המחקר אשר הבאנו כאן חוטא בכך.

לסיכום, לרשימת ההטבות הבריאותיות של הפעילות הגופנית, אנו מוסיפים גם את הטיפול בדיכאון. הפעילות המיטיבה היא דווקא בעוצמה בינונית, כאשר נראה ואין רווח נוסף מפעילות מאומצת יותר. כך, ההצמדות להמלצות של הליכה/ ריצה קלה באופן עקבי יכולה להיטיב גם מבחינת בריאות הנפש.

1. North TC, et al. Effect of exercise on depression. Exerc Sport Sci Rev.1990; 18:379-415.

2. Blumenthal JA, et al. Effects of exercise training on older patients with major depression. Arch Intern Med 1999;159:2349-56.

3. Dubnov G, Berry EM. Physical activity and mood: the endocrine connection. In: Sports Endocrinology. Warren MP, Constantini N, Eds. Humana Press, NJ. 2000.

4. דובנוב ג., בארי א. השפעת מאמץ גופני על מצב הרוח- מנגנונים הורמוניים ועצביים. הרפואה 1998; 153: 9-454.