****ייתכן כי בחלק מהמחשבים הכלולים ברשת של ארגון או מוסד יהיו שיבושים בצפייה בסרטי וידאו או הרצאות מולטימדיה. במקרים אלה מומלץ לצפות בחומר זה במחשבים הביתיים

מרפאתם של ד”ר שוראקי וד”ר דיין, הממוקמת בבני ברק זוכה לכ- 100 עד 150 מטופלים המגיעים אליה מדי יום. אנו הגענו לביקור לאחר המלצות של מס’ אנשים בענף הרפואה.

ד”ר שוראקי(משמאל) וד”ר דיין

כפי שתוכלו להתרשם מייד, הן מהסרטים והן מהתמונות שצילמנו במקום, מדובר במטופלים העוברים סבל כבד ושמרביתם כבר היו לפני כריתת רגל. צריך אולי להזהיר מראש – אילו אינן תמונות או סרטים משובבי נפש…

רובם הגדול של המטופלים הם חולים סוכרתיים, אשר מצב כף הרגל שלהם, כתוצאה מסיבוך המחלה,  התדרדר עד לכדי התפתחות פצעים קשים ונמקים.

לעיון בכתבה מצולמת – ראיונות עם ד”ר שוראקי וד”ר דיין

לעיון בכתבה המצולמת – ראיונות עם חולים

הכתבה מעוררת אכן מס’ שאלות:

– האם זה ראוי שחולים המקבלים למעשה טיפול קונבנציונלי ומקובל, כפי שד”ר שוראקי וד”ר דיין מצהירים ומציגים (ואף מזמינים את ציבור הרופאים לבקר ולהתקשר עמם), יידרשו לממן את הטיפול עצמו, וכפי שנמסר לנו, גם את התרופות הכרוכות בטיפול, באופן פרטי , ללא השתתפות הקופות ?

– האם ייתכן שהמערכת הממוסדת, כפי שמשתמע מהכתבה ומעדויות של חלק מהמטופלים, “מוותרת” מהר מידי להגיע לשלב כריתת כפות הרגליים ? לפי הנתונים שהציג ד”ר שוראקי, שיעורי ההצלחה בהצלת כפות רגליים מכריתה הן של כ- 70% לפחות, כאשר מרבית החולים מגיעים לאחר אבחנה או המלצה לכריתה.

כדי לברר את השאלות הללו פנינו למס’ גורמים לקבלת תגובות והתייחסות.

ד”ר ויטמן מקופ”ח לאומית הביע תמיהה באשר לצורך בטיפול במרפאה פרטית זו. “בכל קופות החולים, לא רק בלאומית, יש מרפאות סוכרת, ולכל מרפאה כזו יש טיפול מיוחד לכיבים בכף הרגל, הניתן על ידי רופא מומחה,פודיאטר, לנושא זה. אפילו בבני ברק יש לנו מרפאה כזו. ”

לגבי הטיפול באוזון, אמר ד”ר ויטמן שאינו מודע לכך שזהו טיפול מקובל ומוכח מבחינת יעילותו.

ד”ר אלכס קנטרובסקי, כירורג כלי דם מב”יח הלל יפה התייחס לטיפול במרפאה שוראקי: “למיטב ידיעתי נעשית שם עבודה טובה מאוד בכל מה שקשור להטרייה של הפצע. אני יודע שיש ביקורת על השימוש באנטיביוטיקה במינונים מוגזמים. הטיפול בכיבים כאלה בכף הרגל חייב להיעשות בשיתוף ובתיאום עם כירורג כלי דם, ואם זה לא נעשה כך במרפאה, אז הטיפול לא יכול להיות שלם ומלא. יצא לי גם להתקל אישית וגם לשמוע מעמיתים שטיפלו בחולים שטופלו במרפאה ושהטיפול בהם נכשל, ומצבם הכללי הסתבך, כך שיש שני צדדים לתמונה”

קטי נווה, אחות ומומחית בטיפול בפצעים אשר אף ערכה במסגרת האתר מס’ כתבות על הטיפול בפצעים, התייחסה לשאלתנו לטיפול במרפאה וציינה שידוע לה כי הטיפול במרפאה ניתן במסירות והתמדה ראויים לציון.

ד”ר עופר אלישוב, ממרפאת כף הרגל בבי”ח הדסה התייחס אף הוא לטיפול במרפאת שוראקי ולשאלות הנ”ל :

ראשית, קשה להתייחס לתוצאות כל עוד אין נתונים וסטטיסטיקה מבוקרת, טען ד”ר אלישוב. לגבי התחושה העולה משאלתנו שכביכול בבתי חולים “ממהרים לחתוך” טען ד”ר אלישוב שיש קריטריונים ברורים לכריתה ואין זו החלטה שכירורג “שש לכריתה” מחליט שרירותית על דעת עצמו.

כמו כן, ד”ר אלישוב סבור שהאמצעים והכלים הקיימים בבית החולים, הן מבחינת היכולת לבצע את הבדיקות הדרושות, הן מבחינת בעלי המקצוע השונים שחייבים להיות מעורבים במהלך האבחנה והטיפול, במיוחד בבעייה שהיא תוצאה של מחלה רב גורמית כמו הסוכרת, נותנים יתרון משמעותי לבצע טיפול כזה בבית החולים. האם מטפלים שם בתזונה ובמטבוליזם של החולה ? האם מקפידים לשמור על האיזון הסוכרתי שלו ? מקשה ד”ר אלישוב. ומה עם טיפולים תומכים כמו מדרסים, הפחתת לחצים וכד’ ?

לגבי הטיפול באוזון, טוען ד”ר אלישוב שלא ידוע לו על פרסומים מדעיים התומכים בטיפול זה, ויעילות הטיפול אינה כה חד משמעית. זאת הסיבה לדעתו, שהטיפול באוזון טרם נכנס למהלך הטיפול השגרתי בחולים אלה.

שאלות קשות, תשובות מורכבות…

מנקודת ראות התחקיר שלנו, נדמה לנו שאפשר לסכם כך:

ראשית, יש כנראה בכל זאת בעייה אמיתית בטיפול בכף רגל סוכרתית, שמתחילה עוד במניעת הסיבוך הקשה הזה.

שנית, אם הטיפולים ה”ממוסדים” בקופות ובבתי החולים היו מעניקים פתרון מלא והולם לחולים אלה, נראה שלא היו מגיעים כמה מאות מטופלים למרפאה מידי שבוע.

שלישית, מכיוון שלא מדובר בטיפול אלטרנטיבי שאינו מוכר על ידי הרפואה , וע”פ הצהרת מנהלי המרפאה, ד”ר שוראקי וד”ר דיין, אין כל סודות בטיפול והם מוכנים להציג (כפי שאף עשו זאת במידה רבה בכתבה המצולמת) את תהליך ושלבי הטיפול לכל רופא ומתעניין – החשש לשרלטנות הוא למיטב שפיטתנו אינו סביר במקרה זה. יתרה מזאת, הן שוראקי והן דיין מעוניינים בהכרה ושיתוף פעולה עם הרופאים המטפלים והמומחים של החולים שלהם.

רביעית, אין ספק , וזאת ניתן ללמוד גם מהכתבות של קטי נווה בנושא, שהטיפול בפצעים וכיבים כאלה דורש הרבה מאוד תשומת לב, עבודה סיזיפית “מגעילה”, וסבלנות מרובה. אולי זה סוד ההצלחה, אם אכן זו הצלחה, של המרפאה הזו ?

ואם תרשו לנו, אז אולי גם כמה המלצות:

* ד”ר שוראקי וד”ר דיין הכריזו שישמחו לארח ולהציג לכל המעוניינים את שיטת עבודתם. אז ראו זו כהזמנה אישית לכל מי שעוסק ומתעניין בתחום !

* לד”ר שוראקי וד”ר דיין נמליץ לסכם באופן מסודר את נתוני התקופה האחרונה ולהציג את הנתונים (שלמיטב ידיעתנו מתועדים באופן מסודר) בסקירה כמותית מבוקרת, כך שניתן יהיה לבחון באופן עד כמה שיותר מבוסס את שיעורי הצלחת הטיפול (עם ובלי האוזון) בהשוואה לנתונים הידועים מהספרות, או מנתונים שנאספו בארץ במסגרת מחקרים אפידמיולוגים ואחרים.

* אם אכן יתברר ששיטת הטיפול המתבצעת במרפאה משיגה תוצאות טובות אזי יש מקום לשקול גם אימוץ של השיטות למרפאות ובתי חולים אחרים, וגם להכיר בטיפול מבחינת הכיסוי הביטוחי של קופות החולים.

אנו מזמינים את כל מי שיש להוסיף לנושא, להעיר ולהגיב באמצעות “כתוב תגובה” כך שנוכל לקיים כאן דיון בנושא חשוב זה.