הזנקתה של התרופה ויאגרה לשוק בשנת 1998העלתה חששות בקרב חברות ביטוח וממשלות בנוגע להשלכות התקציביות. ההערכות הראשוניות של העלות המשוערת של קבלת הויאגרה כתרופה הכלולה בסל היו מבהילות, ובמבט לאחור, גבוהות בצורה מוגזמת.
ויאגרה, גם אם אינה הראשונה, היא לבטח הדוגמא הידועה ביותר של דור חדש של תרופות הנקראות תרופות של סגנון-חיים. אם הצרכנים יהיו אלה המגדירים לעצמם את הצורך הרפואי בתרופה, הוצאות המבטחים יעלו בצורה ניכרת במידה ויחליטו לכלול תרופות מסוג זה בסל הבריאות. לכן, המקרה של ויאגרה מהווה אתגר כללי יותר ופותח דיון רחב בשאלה כיצד להבדיל בין תרופות הנרשמות על ידי רופאים לצורך התמודדות עם צרכים רפואיים לתרופות אותן דורשים הצרכנים לצורך שיפור סגנון החיים שלהם.
מאמר שהתפרסם בעיתון Health Affairs מנתח את אסטרטגיות הקיצוב כפי שאומצו על ידי ארבע מדינות (ארצות הברית, בריטניה, גרמניה ושבדיה), ומקשר אותן למאפיינים של סוגים שונים של מערכות בריאות.
קיצוב (rationing) הוא ההחלטה לספק פחות מהכמות האופטימלית של טיפול רפואי כתוצאה מקביעת סדרי עדיפויות בין דרישות מתחרות במערכת, והוא קיים בכל מערכות הבריאות, ללא קשר לרמת ההוצאות. סירוב מוחלט למתן שירות הוא הצורה הדרמטית ביותר אך לא בהכרח החשובה מכולן. צורות נוספות כוללות הוצאה מן הכלל (בחירת אוכלוסיות שלא יכוסו), דילול (פחות בדיקות מוזמנות, פחות אחיות במחלקה), הרתעה (הערמת קשיים בגישה לטיפול) ודחייה (רשימות המתנה).
בחירת המדינות הנסקרות במאמר היתה בררנית, כדברי המחברים, ולא מקיפה מכיוון שנבחרו על מנת להציג מגוון רחב של מדיניות תגובה וסוגים שונים של מערכות בריאות.
על אף השונות בין ארבעת המודלים, ישנו מכנה משותף אחד בין אסטרטגיות הקיצוב השונות: כל מערכות הבריאות אפשרו יוצאים מן הכלל לסירוב הגורף הראשוני, למרות שחלקן עשו כך רק לאחר התערבות שיפוטית (גרמניה).
בין אם המדיניות היא מרכזית (בריטניה), או כמעט ללא כל תיאום ברמה הלאומית (ארצות הברית), השאלה בדבר הקשר בין מאפייני מערכת הבריאות וצורות הקיצוב נותרה פתוחה. מסקנת המחברים היא שהקשר בין מאפייני המערכת ואסטרטגיית הקיצוב אינו ישיר, וגם אם קיים קשר כלשהו הוא מורכב ומתווך על ידי גורמים נוספים.
Health Aff 14(8):284-292, 2002
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!