Taunton JE et al. A retrospective case-control analysis of 2002 running injuries. Br J Sports Med 2002; 36: 95101.

*בסוף התקציר מופיעה תגובתו של דר’ גדעון מן, כדאי לקרוא.

מבוא

ריצה הינה “ספורט הבחירה” אצל רבים, עקב הנוחות והיתרונות הבריאותיים והכלכליים. שיעורי פציעות הריצה המתוארים בספרות נע בסביבות 24% עד 65%, ורבים מאמינים כי הפציעות נגרמות עקב שילב של גורמים חיצוניים (תנאי הסביבה) ופנימיים (כדוגמת גמישות לקויה, פציעה קודמת, חוסר נסיון). הספרות ענייה במידע לגבי גורמי הסיכון לפציעות ריצה.

שיטה

נכללו במחקר 2002 נבדקים עם פציעות ריצה אשר פנו למרכז לרפואת ספורט אחד בוונקובר, קנדה. פציעה הוגדרה על ידי כאב או הופעת סימפטומים תוך כדי ריצה, תוך זמן קצר אחריה, או בסמוך לתחילת תכנית אימון בריצה. עוד נכללו מקרים בהם היתה תחושה סוביקטיבית שהכאב קשור לריצה או הכאב הגביל את הריצה. הפונים הופנו על ידי רופאי המשפחה ונבדקו על ידי רופאי הספורט של המרכז תוך שימוש בבדיקות עזר כנדרש. כל פונה סיפק מידע לגבי הרגלי הפעילות שלו ואם ספג פציעות קודמות באתר הפציעה הנוכחי. הנבדקים עברו מדידות גובה, משקל, אורך רגליים, גנו וולגוס/ וורוס, זוית Q (הזוית שבין שני קווים- האחד מחבר בין מרכז הפיקה לבין Ant Sup Iliac Spine, והשני מחבר בין מרכז הפיקה ל- Tibial tuberosity).

תוצאות

10 הפציעות הנפוצות מוצגות בתיבה מספר 1. האתרים הפגיעים ביותר היו הברך (42% מהפציעות), כף רגל וקרסול (17% מהפציעות), והרגל (12.8%). מבחינה ביומכאנית, גנו וורוס נמצא בקרב 33% נפצעים עם חיכוך הרצועה האיליוטיביאלית (ITB), 32% עם כאב פטלופמורלי ו- 30% מאלו עם שבר מאמץ בטיביה. גנו וולגוס נמצא בקרב 29% מאלו עם כאב פטלופמורלי ו- 27% עם חיכוך ה ITB. ממצאים ביומכאניים נוספים נמצאו בקרב אלו עם שתי הבעיות הנפוצות ומצויינים במאמר המקורי.

לאחר קיבוע לגיל, משתנים אנתרופומטריים והיסטוריית אימונים, נמצא כי גיל צעיר הינו גורם סיכון לכאב פטלופמורלי ובנשים, גובה מתחת 157 ס”מ לנשים וריצה של מעל 5 שעות שבועיות. בקרב גברים, גיל מתחת 34 נמצא כגורם סיכון לחיכוך ITB. מאידך, גיל מבוגר וגובה מעל לממוצע בגברים ומדקל מעל 60 ק”ג בנשים נמצאו כגורמי סיכון לפלנטר פצאיטיס. גיל צעיר נמצא כמגן בפני פציעות מניסקוס בשני המינים, אך גברים צעירים נמצאו בסיכון מוגבר לטנדיניטיס בגיד הפיקה. מאידך, עבור קבוצה זו, הסיכון לטנדינופתיה בגיד אכילס היה נמוך יותר.

מסקנות

כאב פטלופמורלי נמצא כפציעה הנפוצה ביותר בקרב מדגם זה של 2002 רצים אשר הופנו למרפאת ספורט. לעומת שנים קודמות, בסדרה זו נמצאה שכיחות גבוהה יותר של חיכוך איליוטיביאלי כנראה עקב שינויים בטכנולוגיית הנעליים. האיבר הפגיע ביותר היה הברך- כמעט מחצית הפציעות, כאשר כמחצית מפציעות הברך היו כאב פטלופמורלי. לגבי הבדלים בין המינים, נמצא כי חלק מהפציעות נפוצות יותר בקרב גברים ואילו סוגים אחרים נפוצים יותר בקרב נשים. יש צורך במחקרים נוספים כדי אולי לפתח שיטות שונות למניעת פציעות לכל מין. יש לציין כי רקע קודם של פציעה או נפח פעילות גדול לא נמצאו כמשפיעים על סיכוני הפציעה.

תיבה מספר 1: 10 פציעות הריצה הנפוצות בקרב 2002 נבדקים. בסוגריים נתון מספר הנפצעים.

1.

. Patella femoral pain syndrome               n=331 

2.

       .Iliotibial band friction syndrome           n=168

3.

Plantar facsiitis           n=158

4.

Menuscal injuries     n=100

5.

Tibial stress syndrome       n=99

6.

Patellar tendinitis

7.

Achilles tendinitis

8.

Gluteus medius injuries

9.

Stress fracture—tibia

10.

Spinal injuries

דבר העורכים:

אורח- ד”ר גדעון מן, מומחה לכירורגיה אורתופדית, מחלוצי רפואת הספורט בישראל

ללא ספק מגיע למחברים ישר כח על עבודתם.

עבודה מסוג זה היא לא פעם “כפויית טובה”, שכן היא כוללת עבודה רבה, לעיתים קרובות עם מעט תוצאות וגם אלה לא תמיד תואמות למופיע בספרות הקודמת, וזאת מחמת הקושי בהגדרת פציעה, הוריאציה בבדיקה הגופנית ובמדידות הגופניות וחסר הדיוק המולד בהגדרת נפח הריצה, רמת הריצה ומשך שנות העיסוק הסדיר וזאת מעבר לקיום משתנים משולבים, חלקם כלולים וחלקם שאינם כלולים (מקצוע, מנעל בחיי היום יום, מצב כלכלי ואקדמי), כשרבים מעורים זה בזה (נהגי תזונה עם משקל ועם BMI, וולגוס הברכיים ופרונציה של כף הרגל, נטיה לפרונציה ושימוש בנעל מסויימת) בעיקר בהתחשב בכך שהעבודה רטרוספקטיבית במהותה.

הערכת העבודה מסתבכת קמעה בשל השוואת נתוני הפציעה לפצועים אחרים ולא לקבוצת ביקורת של לא פצועים ובשל חסר התאום בין הנתונים לבין טבלת התוצאות המשמעותיות לפי Multiple Forward Regression, חסר תאום הנובע מטעות ברישומים או בעיה במחשוב ודומה שמיותר, אם לא מביך, במאמר מסוג זה.

הגדרת פציעות:

פציעה הוגדרה ככאב בזמן או עוקב לפעילות, סמוך לתקופה בה הוחל בפעילות הגופנית. הכאב הוערך על ידי החולה כקשור לפעילות ומה שחשוב יותר, הכאב אילץ הפחתת הפעילות או הפסקתה ויעוץ רפואי.

סוגי הפציעה:

הפציעה בברך היתה השכיחה ביותר, דבר התואם לעבודות קודמות כמו גם לעבודתנו אנו. פציעה זו ארעה בלא פחות מ- 42% הפצועים, אם כי אין נתון הנוגע לאחוז הפציעה מתוך כלל אוכלוסיית הרצים. הפציעה הבאה בשכיחותה היתה פציעת כף הרגל והקרסול. נראה שרוב הפציעות היו פציעות משימוש יתר, אם כי הוכללו גם פציעות חריפות, בהן 100 נזקים לסהרונים, וזאת לעומת 331 כאבים פטלו-פמורליים. יחס זה איננו סביר, ונראה כי לפחות חלק מהפגיעות המניסקיאליות מהוות בפועל כאבים באגף המדיאלי של הברך ללא פתלוגיה מכנית מוכחת. מעניין כי נקעים בקרסול לא הוכללו בסדרה זו, ולא ברור למה.

התרשמות כללית מהגורמים לסוגי הפציעה השונים:

ההתרשמות הכללית מחייבת מידת זהירות, שכן עשויה להטעות הן מבחינת חפיפת נתונים זה לזה (מנח וולגוס בברכיים עם קשת נמוכה, גיל גבוה עם שנות נסיון בריצה, משקל גבוה עם גובה הגוף) והן מבחינת משמעות הנתונים אחר ניתוח רב משתנים.

יצוינו מתוך המאמר הנתונים הבאים:

גברים נשים

כאב פטלו פמורלי: קומה נמוכה קומה גבוהה

(גבוה בהרבה בנשים) גיל נמוך גיל נמוך

BMI נמוך

וולגוס בברכיים וולגוס בברכיים וורוס בברכיים וורוס בברכיים

פיקה “פוזלת” פיקה “פוזלת”

קשת נמוכה קשת נמוכה

תסמונת הרצועה האיליאו טיביאלית: גיל נמוך גיל נמוך

(גבוה בהרבה בנשים) קשת גבוהה קשת גבוהה

הפרש באורך הרגליים הפרש באורך הרגליים

פסציאיטיס פלנטרית: גיל גבוה גיל גבוה

קשת גבוהה קשת גבוהה

משקל גבוה

BMI גבוה

נזק לסהרונים: גיל גבוה גיל גבוה

(גבוה בהרבה בגברים) משקל גבוה

Tibial Stress Syndrome: גיל נמוך גיל נמוך

שנות פעילות מועטות (בולט !) שנות פעילות מועטות

קשת נמוכה קשת נמוכה

BMI גבוה

טנדיניטיס האכילס: גיל גבוה גיל גבוה

(גבוה יותר בגברים) משקל גבוה משקל גבוה

BMI גבוה BMI גבוה

טנדיניטיס הפיקה: BMI גבוה BMI נמוך

(גבוה יותר בגברים) מנח וולגוס בברכיים מנח וולגוס בברכיים כף רגל שטוחה כף רגל שטוחה

שעות שבועיות רבות

שבר מאמץ בטיבייה: BMI נמוך

(שכיח יותר בנשים) שעות שבועיות רבות

תוצאות אמת אחר ניתוח רב משתנים:

ניתוח רב משתנים מאפשר תמונה שלמה ואמיתית יותר של גורמי הפציעה:

גברים נשים

כאב פטלו פמורלי: גיל נמוך גיל נמוך

*קומה גבוהה

*שעות פעילות מועטות

* בנושא הגובה ושעות הפעילות ישנו חסר תיאום במאמר בין נתוני הטבלה הנוגעת לנתוני הבסיס לבין הנתונים שמסכם המחבר

גברים נשים

תסמנת הרצועה האיליאו טיביאלית: גיל נמוך אין נתונים משמעותים

פסציאיטיס פלנטרית: גיל גבוה משקל גבוה

קומה נמוכה

נזק לסהרונים: גיל גבוה גיל גבוה

טנדיניטיס הפיקה: גיל נמוך אין נתונים

תסמונת הטיביאליס האחורי: גיל נמוך

שנות פעילות נמוכות שנות פעילות נמוכות

טנדיניטיס האכילס: גיל גבוה אין נתונים

שבר מאמץ בטיבייה: אין נתונים BMI נמוך

לסיכום:

בסיכום הנתונים בולט נתון הגיל הגבוה כגורם בפציעות האורגניות יותר, או בפציעות בהן יימצא נזק אוביקטיבי; פציעות האכילס, פציעות הסהרונים ופציעות הפצייה הפלנטרית.

תרומת הגיל הנמוך בולטת בפציעות המכונות Pain Syndromes, בהן לא יראה נזק אוביקטיבי; הכאב הפטלו פמורלי, תסמונת הטיביאליס האחורי ותסמונת הרצועה האיליאו-טיביאלית.

החריג הוא טנדיניטיס גיד הפיקה.

המשקל הגבוה בולט גם הוא כגורם לפציעות, אם כי כולן מחוץ לתחום המשמעות אחר הניתוח רב המשתנים. באלה תסמונת הטיביאליס האחורי (בגברים), טנדיניטיס גיד הפיקה (בגברים), טנדיניטיס האכילס והפגיעה בסהרונים (בגברים).

הקשת הנמוכה מסתמנת כתורמת אפשרית לתסמונת הפטלו-פמורלית, לתסמונת הטיביאליס האחורי וטנדיניטיס בגיד הפיקה.

הקשת הגבוהה מסתמנת כתורמת לתסמונת הרצועה האיליאו-טיביאלית ולפסציאיטיס פלנטרית.

כמסר להשלכה מעשית ראוי לזכור את תרומת הגיל הגבוה ועודף המשקל כגורמי פציעה המכוונים להתערבות אפשרית בשמירת משקל נמוך ברצים המבוגרים ואמצעי זהירות מקובלים בגיל המתקדם.

ד”ר גדעון מן

מומחה לכירורגיה אורטופדית