אנו שמחים לפתוח כאן פינה חדשה באתר, שלהערכתנו יש בה עניין וחשיבות למרבית אנשי הרפואה – רפואה ומשפט. את הפינה עורכת ד”ר רות לאופר, רופאה במקצועה ומומחית באונקולוגיה (המטפלת בעיקר בנשים חולות בסרטן השד), ובמקביל אף בוגרת משפטים ובעלת תואר שני במנהל מערכות בריאות. ד”ר לאופר מנהלת היום את תחום האונקולוגיה בשירותי בריאות מכבי.

במסגרת פינה זו יובאו תאורי מקרים וסקירות בתחום. הקוראים מוזמנים להפנות שאלות הן באמצעות “כתוב לנו”, או במסגרת תגובות בתחתית הסקירה, ו/או ישירות לד”ר לאופר באי מייל.

הסקירה הראשונה עוסקת בנושא החשוב של “הסכמה מדעת”:

לפני כ 40 שנה הגישו הורים ובתם הקטינה תביעה נגד בית החולים, שטיפל בקטינה, על ביצוע עוולת תקיפה כלפי הקטינה בכך שהאחרונה נותחה בלא קבלת הסכמתם של הוריה לניתוח. התביעה נדחתה אז בשתי ערכאות בנימוק שהניתוח היה דחוף והכרחי להצלת חייה של הילדה.( ע”א 322/63 עשירה, קטינה על-ידי הוריה ואפוטרופסיה הטבעיים נגד מדינת ישראל). מאז, במשך עשרות שנים, בדונו בביצוע טפול רפואי בלא קבלת הסכמה לו חזר ביהמ”ש והדגיש את הקבוע בסעיף 23 לפקודת הנזיקין כי ” נגיעה בגופו של אדם בלא קבלת הסכמתו היא תקיפה”. תקיפה היא עוולה אזרחית ועלולה להיות, בנסיבות המתאימות גם עברה פלילית.

חוק זכויות החולה, שנכנס לתוקף ב 1996, מקדיש פרק שלם לנושא קבלת ההסכמה מדעת לטפול הרפואי, תוך פירוט סעיפי המידע שעל

הרופא למסור לחולה על מנת שהסכמת האחרון אכן להסכמה מדעת תחשב. בפרק זה מעגן המחוקק בחקיקה הלכות שנקבעו במשך שנים על ידי הפסיקה.

באוגוסט 1999 ניתן בביהמ”ש העליון פסק הדין בעניינה של מיאסה עלי דעקה. מדובר בבחורה צעירה שהתקבלה לניתוח אלקטיבי לתיקון דיפורמציה מולדת ברגלה השמאלית. עם כניסתה לבית החולים היא הוחתמה על טופס הסכמה לביצוע הניתוח האמור. יומיים לאחר מכן, בהיותה על שולחן הניתוחים ולאחר קבלת פרימדיקציה, הוחתמה המנותחת על הסכמה לביצוע ביופסיה ניתוחית בכתפה הימנית, שבעיקבותיה היא נותרה עם כתף קפואה. המנותחת תבעה את בית החולים המנתח בעילה של רשלנות רפואית ובעילה של אי מתן הסכמה מדעת לביצוע הניתוח שבוצע בה. בפסק הדין, המשתרע על פני עשרות עמודים, נדון בהרחבה נושא ההסכמה מדעת, תוך התייחסות לקבוע בחוק זכויות החולה, אף שהלה לא חל על המקרה. מחד גיסא בולטת בפסק הדין רתיעה של בית המשפט לראות באי קבלת הסכמה מדעת מעשה תקיפה, המשקפת, לדעת בית המשפט התנהגות אנטי סוצייאלית. מאידך גיסא, מורחבת בפסק הדין חובת הגילוי של הרופא לחולהו, תוך הדגשה כי “מסירת מידע מלא על הטיפול הצפוי וסיכוניו היא חלק מחובת הזהירות של הרופא אם הופרה החובה, ועקב כך נגרם לחולה נזק, עשויה ההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות. עוד נדונה בפסק הדין השאלה האם עצם הפגיעה באוטונומיה של החולה, המתבטאת באי קבלת הסכמתו המודעת לאשר בוצע בגופו, מזכה כשלעצמה את החולה בפיצוי.

פס”ד נוסף המרחיב ומפתח את נושא ההסכמה מדעת ניתן ביולי 2002. התובע במקרה זה, יובל שטנדל, עבר ניתוח חוזר להסרת פוליפים באפו. אחרי הניתוח עבר התובע מספר מאורעות של דימום מאסיבי מאפו, שחייבו אישפוז ומתן מנות דם. הוא תבע את מנתחו בעוולה של תקיפה, וזאת מכיוון שלא נתן את הסכמתו לניתוח שבוצע.

לחלופין נטען בכתב התביעה, כי הסכמת המערער לא ניתנה מדעת, שכן המשיב לא הסביר למערער כי הניתוח, גם אם מבוצע הוא כהלכה, עשוי לגרום לדימומים. גם כאן הסתייג בית המשפט מעוולת התקיפה, אך הרחיב את חובת הגילוי של הרופא, בקובעו, בין היתר, כי “ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר”, ובפרט : “ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת במיוחד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים” .

ובמילותיה של שופטת נוספת בהרכב: “גם אני סבורה שככל שהניתוח פחות דחוף כך נקפיד יותר עם הרופא ונדרוש ממנו מתן מלוא המידע, לרבות אזהרה בעניין סיבוכים אפשריים, גם אם נדירים הם. כן נדרוש ממנו להציע למטופל אלטרנטיבות לניתוח – ככל שהן קיימות, ונאפשר למטופל לשקול את האלטרנטיבות בשובה ונחת. הקפדה יתרה נקפיד, גם לדעתי, עם הרפואה הפרטית. ברפואה הפרטית קיים, לעיתים, ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל. השאיפה להרבות בניתוחים נלמדת, לעיתים, מעצם הפרסום המציע לציבור הרחב לעבור ניתוחים שונים. כדי להקהות את עוקצו של ניגוד העניינים יש להעמיד את המטופל על הסיכונים והסיכויים שבניתוח המוצע, לרבות החלופה שלא לבצע כלל ניתוח על סיכוייה וסיכוניה”. (ע”א 6153/97 יובל שטנדל נגד פרופ’ יעקב שדה). ונראה כי הקפדת בתי המשפט על חובת הגילוי של הרופא והפירוש המרחיב הניתן לחובה זו מדברים בעד עצמם, ומחייבים את הרופאים המטפלים למחשבה מעמיקה ולנקיטת הזהירות הראויה, לבל ימצאו עצמם מתרשלים בתפקידם.