מבוא לרשלנות רפואית

בשלהי שנות ה 50 הגישו הוריו של קטין , שנפטר בזמן ניתוח אורטופדי בידו, תביעה על רשלנות רפואית נגד בית החולים שבו בוצע הניתוח. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, אולם בית המשפט העליון , בעירעור שהוגש על ידי ההורים, הפך את ההחלטה בהסתמכו על הכלל של “הדבר מדבר בעד עצמו”. לפי כלל זה (היום סעיף 41 לפקודת הנזיקין), בהתקיים מספר תנאים, כאשרעל פניו נראה כי ההסתברות לקיומה של רשלנות עולה על זו של העדר רשלנות עובר הנטל להוכיח את העדר הרשלנות אל שכמם של הנתבעים.

בלמעלה מ 40 השנים שחלפו מאז ניתן פסק דין זה, הרחיבו בתי המשפט את השימוש בכלל הנ”ל בדונם בתביעות על רשלנות רפואית והוא יידון בהרחבה בכתבות הבאות. כתבה זו עוסקת בתביעות על רשלנות רפואית. בכלל , בלא קשר לכלל של ה”דבר מדבר בעד עצמו”. בארץ, כמו בעולם כולו, עלה, בעשורים האחרונים, מספר התביעות המוגשות בגין רשלנות רפואית, עד שבראשית שנות ה 90 הוטל על מנכ”ל משרד הבריאות דאז להקים ועדה מיוחדת לבדיקת האחריות לפגיעה בטיפול רפואי. ועדה זו, שבראשה עמד השופט גבריאל קלינג, הגישה את מסקנותיה למנכ”ל משרד הבריאות באוגוסט 1999.

מה היא, אם כן, רשלנות רפואית ? כדי לענות על השאלה יש לבחון תחילה רשלנות בכלל מה היא. סעיפים 35 ו 36 לפקודת הנזיקין מגדירים את עוולת הרשלנות. מסעיפים אלה נובע שעוולת הרשלנות מתגבשת בהתקיימם של כל אחד מארבעה התנאים הבאים:

1. קיימת חובת זהירות

2 . חובה זו מופרת

3 . נגרם נזק

4. מתקיים קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות.

כל אחד מ 4 מרכיבים אלה הוא נושא לדיון כשלעצמו. באופן הכללי ביותר ניתן לומר שעצם קיומם של יחסי רופא-חולה מטיל על הרופא את החובה לנהוג על פי סטנדרט התנהגות מסויים. הוא סטנדרט הזהירות של ה”רופא הסביר”.

בספרו עב הכרס של השופט אזר על הרשלנות הרפואית מגדיר אותה השופט במילים אלה: “הרשלנות הרפואית פרושה מתן שרות רפואי תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה, כאשר סטייה זו גרמה נזק למטופל, שלא היה נגרם אלמלא סטייה זו.” (שם ע.219.) הגדרה פשטנית זו מעלה מיד את שתי השאלות הקשות ביותר בעוולת הרשלנות בכלל, ובעוולת הרשלנות הרפואית בפרט. השאלה הראשונה מה היא רמת הזהירות הסבירה, אשר סטייה ממנה מגבשת את מרכיב ההתרשלות בעוולת הרשלנות. על שאלה זו ענה בית המשפט כבר בשנות ה 70 : “כבר נפסק שהשאלה אם הייתה התרשלות מקצועית מצדו של רופא עניין הוא לבית המשפט לענות בו ולא שאלה מדעית לחוות דעתם של הרופאים” (ע”א 612/78 פאר נ’ קופר). כלומר הקביעה מי הוא הרופא הסביר וכיצד עליו לנהוג לעולם מסורה בידיו של בית המשפט.

בתביעה על רשלנות רפואית שנדונה במשך שנים במספר ערכאות ועוררה סערה גדולה בקהילה הרפואית, נדון עיניינה של הגברת יפה פלד. התובעת, במקרה זה, אובחנה כסובלת מגידול מוחי. היא נותחה וקבלה מספר רב של הקרנות לראש. בדיעבד התברר שהאבחנה הייתה שגויה, ולמעשה סבלה התובעת מטרשת נפוצה המחקה גידול בהופעתה. טענת ההתרשלות הופנתה נגד הנוירוכירורג והפתולוג. בית המשפט המחוזי קבע שהנתבעים התרשלו בכך שהם לא הביאו בחשבון את האפשרות, שכבר תוארה אז בספרות הרפואית, של טרשת-המחקה- גידול, ועל כן גם לא בצעו את הבדיקות שנדרשו כדי לשלול אפשרות זו.

שני הצדדים ערערו על פסה”ד. השופט אור בדחותו את הערעור קבע כי הייתה רשלנות בהתעדכנות הרופא המנתח, שגרמה לכך שהוא לא ידע שעליו לקחת בחשבון מצב של טרשת נפוצה המחקה גידול, ולכן גם לא שלל את האפשרות הזאת.

השופטת שטרסברג כהן, בדעת מיעוט, גרסה שמדובר בחכמה שלאחר מעשה, ואילו, לדעתה, בתקופה הרלבנטית הייתה התנהגות המנתח והפתולוג סבירה.

בקשתה של קופת חולים לדיון נוסף נדחתה על ידי הנשיא ברק בטענה שאין בפסק הדין כל חידוש הלכה. הסערה בעולם הרפואי, שהתעוררה בעקבות פסק דין זה עסקה בשאלה עד היכן מגעת חובת ההתעדכנות של הרופא.

דוגמאות נוספות בהן קבעו בתי המשפט כי הרופאים המטפלים התרשלו במילוי תפקידם ודיון בשאלת הקשר הסיבתי, יובאו בכתבות הבאות.

ד’ר רותי לאופר