(*) מנכ”ל משותף במרכז טל,  מרצה ויועץ לעיצוב תוצאות בעולם הרפואי

במרבית הכנסים וימי העיון הרפואיים, המתמקדים במחלות כרוניות, הנטייה הקלאסית היא לעסוק בדרכי טיפול חדשות, הצגת תרופות חדשניות ובניתוח מקרים רפואיים המבוססים על מחקרים מדעיים. אלא שהאתגר האמיתי הניצב בימינו בפני המטופל הסובל ממחלה כרונית איננו רק סוג הטיפול התרופתי, כאלו ישנם רבים ולכל אחד מהם יתרונות וחסרונות משלו. השאלה המרכזית כיום היא: ‘כיצד ניתן לסייע למטופל לשמור על עצמו לאורך זמן בתוך מסגרת הטיפול הכוללת הטובה עבורו מבחינה רפואית?’. 

יותר מאשר בעבר, בהרצאות וכנסים רפואיים המתקיימים כיום, במקביל להעשרת הידע הרפואי בתחום המחלה הכרונית, ניתן דגש רב על פיתוח כישורי תקשורת והשפעה שמטרתם לתת בידי הרופא המטפל כלים בתחום התקשורת הבין אישית המסייעים להעברת מיקוד השליטה הטיפולי אל המטופל. אחד הכלים המרכזיים שלומדים ומתרגלים הרופאים הינו טיפול בהתנגדויות לטיפול כרוני.

לדוגמא, כל רופא ואחות שומעים השכם וערב את המשפטים הבאים מפי מטופלים כרוניים המגיעים למרפאה: ‘ד”ר, אני לא מרגיש חולה’, ‘אני אשתדל לעשות ספורט’, ‘אני לא זוכר לקחת את התרופות’, ‘אני חושש מתופעות הלוואי של הטיפול’, ‘ניסיתי וזה לא עזר לי’, ‘מה זה כבר יעזור לי..’, ‘אין לי כסף לתרופות כל כך יקרות’ וכו’. בנקודה זו, הניסיון להסביר למטופל את חשיבות הטיפול באופן רפואי-רציונאלי או הצגתו של מחקר מדעי אינם מקדמים על פי רוב את ההיענות. יותר מכך, לעיתים המטפל (הרופא או האחות) חש הזדהות עם דברי המטופל ולכן מתקשה להכיל ולטפל בהתנגדות הרגשית הטמונה באמירה. למעשה, הסיכון במצב זה הוא בכך שהמטופל ‘משכנע’ את המטפל (במקום המצב ההפוך והרצוי) ולוקח לעצמו לגיטימציה לא להתחיל או לא להתמיד בטיפול.

במילים אחרות, העובדה שהרופא הינו איש מקצוע מעולה ובקיא ברזי הרפואה העכשווית מהווה אמנם נדבך מרכזי בעבודתו אולם המיומנות הקשורה בטיפול בהתנגדות, ביכולת מתן אמפתיה רפואית ובהגברת המוטיבציה הטיפולית היא תקשורתית בעיקרה ואותה יש ללמוד וליישם בדיאלוג עם המטופל הכרוני ובני משפחתו בכדי להשיג תוצאות לאורך זמן.

גם תקשורת לא מילולית באה לידי ביטוי בשיח הטיפולי המתקיים בין הרופא למטופל. ככל שהרופא המטפל ער יותר למסרים הלא מילוליים במפגש עם המטופל גוברת היכולת שלו לייצר השפעה. במחקרו ההתנהגותי הראה Albert Mehrabian כי רק 7% מהמידע שאנו קולטים במהלך שיחה מגיע באמצעות המילים. לעומת זאת, 55% מהמסרים האמיתיים עוברים באמצעות שפת הגוף: למשל, מהי תנוחת הישיבה של המטופל בכסא בעת הפגישה עם הרופא (נסוגה לאחור או מכוונת קדימה)?, מהן הבעות פניו? לאן מופנה קשר העין שלו בזמן שהרופא מסביר לו על חשיבות ההתמדה בטיפול (בוהה בחוסר חשק בדף בדיקות המעבדה או מסתכל על הרופא מבלי ‘לראות’ אותו)?. Mehrabian מציין עוד במחקרו כי שאר 38% מהמסרים נקלטים באמצעות הנימה, טון וקצב הדיבור: למשל, האם המטופל מצהיר בקול רם על יצירת שינוי באורח חייו או רק ממלמל זאת..?

היכרות ויישום של מיומנויות מתחום התקשורת הבין אישית על ידי הרופאים והצוות הרפואי במהלך השיח עם המטופל הכרוני מסייע לקיום תקשורת טיפולית תוצאתית. תפקידה של תקשורת אפקטיבית זו היא לאפשר למטופל לקחת יותר אחריות ולעבוד עם עצמו על מנת לשמר את בריאותו לאורך זמן בתוך מסגרת הטיפול תוך שיתוף פעולה עם הצוות הרפואי.

“היענות – תהליך אקטיבי של טיפול בו המטופל עובד על מנת לשמר את בריאותו בשיתוף פעולה עם הצוות הרפואי” (Hentinen ,88 ).

בסביבתו של המטופל הכרוני פועלים 3 מעגלים האמורים לסייע לו ‘לפרוץ את איזור הנוחות’ ולהרגיל את עצמו לשינויים הנדרשים באורחות חייו והנגזרים ממחלתו ומדרכי הטיפול בה. מעגל אחד הינו מערכות הבריאות השונות המפעילות ערוצי הסברה והדרכה בניסיון לייצר לגיטימציה טיפולית ולרתום את החולים להתמודדות הנדרשת מהם תוך כדי מרוץ תמידי להוזלת עלויות של תרופות. מעגל זה כולל גם את חב’ התרופות אשר עסוקות בפיתוח ושיווק של תרופות בעלות השפעה מהירה על המטופל ופרופיל יעילות ובטיחות גבוה. המעגל השני הוא המעגל המשפחתי חברתי של המטופל אשר על פי רוב עובר יחד אתו את ייסורי המחלה הכרונית ועושה ככל יכולתו והבנתו כדי לתמוך ולעודד. מעגל זה הוא אמוציונאלי בעיקרו ואף על פי קרבתו היומיומית למטופל (ואולי דווקא בגלל זה) הרי שבחלק ניכר מהמקרים אין בידיו את הכלים להתמודד עם ההתנגדויות העצומות של המטופל.

המעגל המשמעותי השלישי אשר עוטף את המטופל הכרוני הינו הרופא והצוות הרפואי המלווה אותו. מבחינת המטופל קיימות סיבות רבות, שאותן הוא יודע להסביר ולהצדיק לעצמו ולסביבתו, בכדי להרפות את ידיו מהמלצות הרופא המטפל, להימנע משיתוף פעולה עם הצוות הרפואי ולזנוח טיפול טוב או אורח חיים בריא יותר. מסתבר כי גישת ‘הציות העיוור’ לרופא איננה קיימת זה מכבר בעולמנו כפי שחלק מהרופאים זוכרים או רוצים לזכור. ‘כוח האוטוריטה הרפואית’ נשחק ביחס לשנים עברו. הסיבות לכך מגוונות וקשורות בחלקן הן לפריצת העידן הדיגיטלי בו זרם המידע הרפואי אליו נחשף המטופל מגיע ממקורות נוספים והן לעובדה כי גם הרופאים מודים בכך ש’הרפואה אינה מדע מדויק’.

תהא הסיבה אשר תהא הרי שבכדי להגביר את ההלימה שבין ההמלצות הרפואיות לבין אופן הטיפול- ראשית, יש לזכור כי סוגיה זו הינה מעל הכל רגשית והתנהגותית אצל המטופל ובכדי להגביר את אחוזי ההצלחה הטיפולית, על המעגל השלישי- הרופא והצוות הרפואי להמציא את עצמם מחדש במובנים רבים בכל הקשור לכישורי ההשפעה שלהם ושיווק המוטיבציה הטיפולית בקרב המטופלים הכרוניים.

ביבליוגרפיה וקישורים: 1. הרצאתה של ד”ר ורד בלוש קלייננמן (PhD ) על שימוש יעיל בטיפול תרופתי
2. אתר האינטרנט של אלברט נהרביאן
3. Analysis of misconceptions about Mehrabian’s research
4. Review of post-Mehrabian research and findings