E. Ageberg RPT, MSc
R. Zatterstrom RPT, PhD
U. Moritz MD, PhD
T. Friden MD PhD
Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy 2001;31:632-644

הסימפטום המשמעותי לאחר קרע של הרצועה הצולבת הקדמית של הברך
(Anterior Cruciate Ligament ACL) היינו איבוד שליטה פתאומית של המפרק הפגוע בעת נשיאת משקל.
נמצא גם פגיעה ביכולת השליטה היציבתית אצל חולים הסובלים מפגיעה זו.
בעשר השנים האחרונות הושם דגש בטיפול השיקומי על תרגילים תפקודיים הכוללים נשיאת משקל בנוסף לתרגילים ללא נשיאת משקל. ברצונם של החוקרים לבדוק את ההשפעה של פגיעה חריפה ב ACL על שליטה יציבתית ואת ההשפעה של תכניות טיפול שונות על אותה שליטה.

מטרת המחקר
*לבדוק שווי משקל על רגל אחת לאחר פגיעה חריפה של ACL.
*לבדוק את ההשפעות לטווח ארוך ולטווח קצר של שתי תכניות טיפול שונות.
*לבדוק את ההשפעות של פגיעה ותרגולת על שליטה יציבתית באמצעות מבחן ניתור על רגל אחת (one-leg hop test) כמדידה של תפקוד הגפה.

אוכלוסית המחקר
63 חולים (28 נשים ו- 35 גברים) על פי הקריטריונים הבאים:
1. גיל 45-15 שנים
2. חבלה חריפה בברך (שהייתה תקינה לפני הפציעה) הכוללת קרע מלא של ACL, עם או בלי פציעה של מבנים אחרים בברך
3. ברך שנייה ללא כל חבלה

דירוג חומרת הפציעה:
דרגה 1 = פציעה של ACL בלבד או פציעה של ACL יחד עם פציעה של מבנה ברך אחד נלווה. N=27

דרגה 2 = פציעה של ACL יחד עם פציעה של יותר ממבנה נלווה אחד. N=36

קבוצת הביקורת
60 מתנדבים בריאים (28 נשים ו- 32 גברים) ללא היסטוריה של מחלה עצבית, פגיעה אורתופדית משמעותית או לקוי במערכת הוסטיבולרית או במערכת הראייה.

מהלך המחקר
חלקו את קבוצת המחקר באופן אקראי לאחר ארתרוסקופיה לשתי קבוצות.
שיטת האימון הייתה שונה בכל אחת משתי הקבוצות:
*קבוצת אימון מודרכת בשיטה נוירומוסקולרית המבוססת על עקרונות ביו-מכניות ונוירו-מוסקולריות במטרה לשפר את השליטה המוטורית חושית ולהשיג יציבות תפקודית. השיטה התבססה על העברות משקל בתנוחות שונות ובמהירויות שונות. משך הטיפול פעמים בשבוע,
60-50 דקות למשך 8-5 חודשים.
*קבוצת אימון עצמית. החולים קבלו הנחיות בכתב לבצוע תרגילים להגדלת טווח תנועה וחיזוק שרירים בתנוחות ללא נשיאת משקל. הומלץ על מינון של תרגולת יומית למשך 6 שבועות עד לבדיקת מעקב, ולאחר מכן להמשיך בביצוע התרגילים עד לבדיקות המעקב לאחר 3 ו 12 חודשים.

כלי הערכה
*Stabilometry נמדד center of pressure) CP) בעמידה על רגל אחת.
המשתנים הרלבנטים אשר נמדדו:
1. סטיית תקן של הערך הממוצע של תנועות CP (מ"מ)
2. מהירות ממוצעת של תנועות (CP (mm/sec
3. מספר התנועות מעל 5 מ"מ מהערך הממוצע של CP5 DEV
4. מספר התנועות מעל 10 מ"מ מהערך הממוצע של CP DEV 10
*מבחן קפיצה על רגל אחת
*רמת הפעילות על פי סולם פעילות של Tegner.
ההערכה התבצעה ב 6 שב', 3 ח', 12 ח' ו 36 ח' לאחר תחילת הטיפול.

תוצאות
לא נמצא הבדל בעל משמעות בין קבוצות המחקר בשתי שיטות הטיפול השונות בבדיקת ה stabilometry.
הערכים של DEV 10 דו-צדדי היו גבוהים לאורך תקופת ההערכה. הערכים של מהירות התנועות ו DEV 5 לא נמצאו גבוהים.
נמצא שהערכים של שלשת המשתנים ירדו מעט אבל באופן משמעותי במשך תקופת ההערכה, דבר המצביע על שיפור בשליטה היציבתית.
לדרגת הפציעה הייתה השפעה לרעה על שווי משקל בעמידה בשלב הראשון של תקופת ההערכה אבל לא בשלבים המאוחרים.
החולים אשר קבלו טיפול נוירומוסקולרי ניטרו על הרגל הפצועה וגם הלא פצועה למרחק קצר יותר בהערכה של 3 חודשים בהשוואה לקבוצת הביקורת.
בהערכה של 12 ח' ו- 36 ח' מרחק הנטור בכל אחת משתי הרגליים היה תקין בהשוואה לקבוצת הביקורת.
החולים בקבוצת האימון העצמי ניטרו על כל אחת משתי הרגליים למרחק קצר בהשוואה לקבוצת הביקורת, לאורך תקופת ההערכה.
לא נמצא הבדל בין שתי קבוצות הטיפול.
בהערכה של 12 ח' רמת הפעילות על פי סולם Tegner הגיע לרמה של טרום הפציעה.

סיכום ומסקנות
לאורך תקופת הטיפול והערכה נמצא שהעוצמה של תנועות CP הייתה גבוהה בכל אחת משתי הרגליים, ולעומתה לא נמצא הבדל במהירות הממוצעת של תנועות CP בהשוואה לנבדקים ללא פציעה.
נראה שתנועות גדולות של sway יכולים לגרות את המערכת הפרופריאוספטיבית הפגועה ביתר יעילות.
תוצאות בדיקת הניטור על רגל אחת מצביעות על כך שהקבוצה אשר קיבלה טיפול נוירומוסקולרי הגיעה לרמה טובה של שליטה יציבתית לעומת הקבוצה של האימון העצמי.
המערכת התחושתית אשר תפקידה לגרות שליטה נשארת מעורערת, ועלולה להגדיל את הסיכוי לפציעה חוזרת.