“Zar” cannot understand it– Ethnocultural approach in mental health implementation with ethiopian origin patients.
מחברי המאמר:

קגן איליה, RN, BA, מרכז ניהול סיכונים ויחידת מחקר בסיעוד (בפועל), מרכז רפואי לבריאות הנפש ע”ש י. אברבנאל.

Kagan Ilya, RN, BSN, Risk Management and Nursing Research, Abarbanel Mental Health Center.

ג’מבר טג’ו, RN, מחלקה פסיכיאטרית סגורה 3 ב’, מרכז רפואי לבריאות הנפש ע”ש י. אברבנאל.

Gambar Tadjo, RN, 3B psychiatric department, Abarbanel Mental Health Center.

תמר כהן, RN, מפקחת קלינית באגף מחלקות פעילות, מרכז רפואי לבריאות הנפש ע”ש י. אברבנאל.

Cohen Tamar, RN, Nurse Supervisor in Psychiatric Departments, Abarbanel Mental Health Center.

רישום ביבליוגרפי:    קגן, א., ג’מבר, ט., וכהן, ת. (2002). “זאר לא יבין זאת”. גישה אתנו-תרבותית בבריאות הנפש לגבי מטופלים ממוצא אתיופי. על סף, 5, 27-31.

03.01.01

תקציר

קיימת שונות רבה בהתייחסות אל מחלות נפש והטיפול בהן בין התרבויות השונות. אחת התרבויות המיוחדות מבחינה זאת היא התרבות של העדה האתיופית. בעקבות עליות שונות מתגוררים כיום בארץ כ- 55,000 תושבים יוצאי אתיופיה. ההסתכלות על מקור, מהלך והטיפול במחלות בכלל ובמחלות נפש בפרט ייחודית ושונה מזו של התרבויות המערביות.

במאמר זה מתואר Case report, אשר מציג את הטיפול במטופל צעיר ממוצא אתיופי, שהתבסס על הגישה האתנותרבותית וניתן על ידי אח ממוצא אתיופי. ההתערבות בוצעה החל מהגעתו של המטופל למיון בית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ ונמשכה לאורך כשנה וחצי לאחר מכן. בעקבות ההתערבות נמנע מהמטופל אשפוז בבית החולים פסיכיאטרי, המטופל הגיע להישגים מסוימים בחייו וכרגע מתפקד באופן עצמאי בקהילה.

המאמר מדגיש חשיבות ומכוון להגביר את המודעות להתערבות האתנותרבותית בעשייה סיעודית בבריאות הנפש.

מבוא

הודות למבנה דמוגרפי של מדינת ישראל, אשר אוכלוסייתה נבנתה והתבססה בעיקר על עליות ממדינות שונות, קיימת שונות רבה בהתייחסות למחלות בכלל ומחלות נפש בפרט בפלחים שונים של אוכלוסייה. אחת האוכלוסיות המעניינות והייחודיות מבחינה זאת היא האוכלוסייה של עולים יוצאי אתיופיה. בעקבות עליות שונות מתגוררים כיום בארץ כ55,000- תושבים יוצאי אתיופיה (בודובסקי, דוד, ברוך, ערן, אבני, 1994). העלייה לארץ לוותה במצב לחץ קשה הקשור לקליטה וסוציאליזציה במדינה חדשה, אשר בין היתר מצא את ביטויו במשברים נפשיים ואף פסיכופתולוגיות פתולוגיות בעוצמות שונות (Arieli & Ayche, 1993). למרות שהחלק היחסי של המטופלים ממוצא אתיופי קטן יחסית עדיין ישנם מספר מטופלים ממוצא זה מאושפזים במוסדות לבריאות הנפש. לאור עובדה זו, משמעות רבה להיכרות המאפיינים האתנותרבותיים של הרגלי בריאות אצל מטופלים מעדה זו. על מנת להבין טוב יותר את הייחודיות שבקבלת הטיפול על ידי עולים מאתיופיה, תחילה יש להכיר את המאפיינים הייחודיים ועל בסיס היכרות זאת לבנות וליישם תוכניות להתערבות סיעודית.

מטרת המאמר הנוכחי להציג מקרה של טיפול סיעודי במטופל יוצא אתיופיה על ידי אח ממוצא אתיופי. המאמר מציג את הלבטים ודילמות בהן נתקל איש הצוות הסיעודי, מורכבות ההתערבות וייחודיותה תוך הסתכלות מנקודת מבט אתנותרבותית אתיופית ושימוש בטכניקות וגישות תרבותיות כדרך לבניית התהליך הבינ-אישי בין שני שותפי ההתערבות. כמו כן נידונות סוגיות ומשמעויות עבור המשפחה של המטופל האתיופי, העומד להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי.

מאפייני שירותי בריאות באתיופיה

באופן בסיסי קיים הבדל בין אופי והקף שירותי רפואה באתיופיה. המעבר לישראל מפגיש את העולים מאתיופיה עם מציאות של שירותי רפואה אחרים הן מבחינה המיקוד התפיסתי והן מבחינת המשקל המיוחס לנפש כמשפיע על המצב הבריאותי.

מהספרות עולה כי באתיופיה מקובלים שני סוגים עיקריים של רפואה: רפואה פורמלית המודרנית ורפואה מסורתית (אבני, 1991; נודלמן, 1995). רפואה פורמלית באתיופיה היא בעצם הרפואה הרגילה כפי שהיא מקובלת במערב, המופעלת באתיופיה פחות או יותר באותה צורה כפי שזה קיים כיום בארץ ובמערב בכלל. ברוב המקרים היא לא מפותחת במידה מספקת, אך מכילה את רב השירותים המאפיינים את הרפואה המערבית: בתי חולים, מרפאות, שירותים ציבוריים ומערך רוקחים – חלקם עם אישורים למכירת תרופות וחלקם – לא (נודלמן, 1995).

ריפוי מסורתי כולל גם טיפולים פשוטים המוכרים לכל האוכלוסייה וגם טיפולים מיוחדים הניתנים על ידי המרפאים וגם טיפולים הניתנים על ידי מרפאים בעלי כוחות על טבעיים. מאחר ורב האוכלוסייה באתיופיה היא אוכלוסייה כפרית, אזי דווקא הרפואה המסורתית היא זאת שנותנת מענה לצרכים היומ-יומיים של האוכלוסייה. כך, בעצם, הפכה רפואה מסורתית לחלק בלתי נפרד מתרבות לפיה גם הושרשו המנהגים והביטויים המקובלים למחלות, כאב, מצבים בריאותיים שונים, לפיה גם התייחסו לסיבותיהם והטיפול בהם (ולדמן, 1985).

בחירת אופן השירות הושפעה ממספר גורמים. אחד הגורמים – המרחק של החולה מהערים והעיירות בהן אפשר היה לקבל טיפול רפואי מערבי. החלטה לגשת לקבל טיפול רפואי מערבי הייתה כרוכה לעיתים בדרך ארוכה מהכפר לעיר (ברגל או על גבי סוס או חמור) והסיכון והחולה לא יספיק להגיע לבית החולים במועד (אבני, 1991). סיבה נוספת לבחירה בין הטיפול המסורתי לבין הטיפול המערבי היה המקור המשוער למחלה. למשל, מחלה שנחשבה כנגרמת ממקור על-טבעי, הובאה בדרך כלל לטיפולו של מרפא מסורתי ולא קונבנציונלי (נודלמן, 1995). אבני (1995) מוסיף עוד שתי סיבות, שמנעו מיהודי אתיופיה להגיע לבתי חולים: א). הקשר האסוציאטיבי שנוצר בין בית החולים לבין המוות, היות ורב הפונים לשירותי רפואה קונבנציונליים, הגיעו לשם לאחר שמיצו את כל האפשרויות האחרות והיו במצב בריאותי קשה ביותר, ו-ב). יהודי אתיופיה חששו כי בבית חולים יגלו את יהדותם, אשר יכול היה להתבטא ביחס עוין (בעיקר בבתי חולים נוצרים).

מקור נוסף לייחודיות המנהגי בריאות קשורים לעובדה כי הקהילייה של יהודי אתיופיה הייתה מנותקת מקהיליות יהודיות אחרות יותר מאלפיים שנה (Arieli & Ayche, 1993).

הסתכלות על למחלת הנפש מנקודת מבט אתנותרבותית אתיופית.

התייחסות לסיבה וגורמים למחלות הן גופניות והן נפשיות משתנה מתרבות לתרבות. על פי המסורת והאמונות הרווחות באתיופיה, התפתחות מחלות ובעיות נפשיות אצל אדם נובעת בעיקר משילוב של השפעת הרוחות הרעות והטובות, האמונה הקשורה בהן והיכולת של המרפאים המסורתיים לטפל בהן (מינוצ’ין- איציקסון, יונגמן וזרה, 1997). מינוצ’ין -איציקסון וחבריה (1997) ראיינו מרפאים מסורתיים ומצאו, כי בנוסף לסיבות טבעיות למחלות כמו אוכל, אקלים, סיבות פסיכולוגיות, חברתיות ואחרות, הודגשו בראיונות גם הגורמים העל-טבעיים. כמו כן נמצא כי המרפאים המסורתיים מטפלים במספר רב של מחלות ואין הפרדה בין מחלות נפש לבין מחלות גופניות, כפי שזה מקובל ברפואה קונבנציונלית.

על מנת להבין טוב יותר את המורכבות והייחודיות של ההתערבות המתוארת במאמר, יש להכיר מספר מושגים בסיסיים הקשורים לטיפול באדם ממוצע אתיופי: ה”זאר”, “הדבטרה”, “בלזאר”, “אוואקי”, רוחות טובות, רוחות רעות ואחרים.

תופעת ה”זאר” – השתלטות רוח רעה על האדם, שמתקבלת מתורשה או בגלל הפרת נורמה ומתבטאת בהתנהגות חולנית. תופעת ה”זאר” נפוצה במדינות אפריקה ומזרח התיכון. דמות ה”זאר” מושרשת בתרבות האתיופית ונחשבת לאחד הגורמים העיקריים למחלות רבות הן גופניות והן נפשיות. כאבי בטן הנקראים “קורייניה” הם אחד הביטויים הגופניים היותר מוכרים של תופעת ה”זאר” (מינוצ’ין- איציקסון, יונגמן וזרה, 1997; נודלמן, 1995;Witztum, Grisaru, & Budowsky, 1996 ). קיימת חלוקה של מטפלים מסורתיים על פי מידת הכשרתם:

“הדבטרה” – אדם בעל כוח רב עם השכלה דתית חלקית ויכולות מאגיות. המרפא מבצע סוגים שונים של טיפול ויכול לנבא את העתיד, לתת פירושים לפי ספר Awdanagast (בסיס לפירוש המזל שהכוכבים נותנים לפי שם, חודש והתקופה בה אדם נולד או חלה) ואף לגרום למחלות. “הדבטרה” עוסק בבריאות הנפש ובדברים הקשורים ב”אגננט” (aganent) וב”סייטן” (saytan) – רוחות שליליות הדורשות מאדם התייחסות ועמידה בנורמות מסוימות, כאשר הפרת הנורמות עלולה לגרום למחלות ובין היצר לשיגעון (מינוצ’ין- איציקסון, יונגמן וזרה, 1997; Young, 1977). “דבטרה” יכול להחליט לטפל בעצמו ו/או לבחור ולהתאים מטפלים ספציפיים (“בלזאר”, אווקי, הפנייה למעיינות מרפאים) למטופלים בעזרת הורוסקופ והתמצאות בכוכבים.

“בלזאר” – אנשים שיש להם “זאר” ויודעים על גורל של אחרים על פי ה”זאר” שלהם, ללא שימוש בספרים. הם בעלי ידע נסתר ויודעים להגיד האם כדאי לבצע פעילויות כאלו ואחרות וגם להמליץ על עניינים אחרים הקשורים לחיי היום-יום. “טאנקואי ” זהו שם נוסף לאנשים אלו (מינוצ’ין- איציקסון, יונגמן וזרה, 1997).

“אוואקי” – מרפא מסורתי בעל מוניטין רב בקהילייה האתיופית. המרפאה יודע לייצר ולהשתמש בתרופות למחלות שונות ולעיתים משלב בטיפולו טכסי ריפוי מסוימים (מינוצ’ין- איציקסון, יונגמן וזרה, 1997; Young, 1977).

על פי המסורת הרוחות מחולקות לטובות ( Wiqabe, Ayana, Adbar), אשר בעזרת כוחן מגנות על אנשים, ורעות (Zar, Buda, Saytan, Jinn, Agagent), הגורמות למחלות ולחוסר מזל (Bishau, 1991 אצל מינוצ’ין- איציקסון, יונגמן וזרה, 1997).

בתרבות אתיופית בעיות נפשיות מוצאות, בעיקר, ביטוי גופני. יש עדויות מחקריות לגבי כך, שעולים יוצאי אתיופיה, הפונים לעזרה רפואית במרפאות ראשוניות בארץ, מציגים את בעיותיהם בצורה סומאטית ומטאפורית אופיינית לדרכי הצגת הבעיות באתיופיה (יונגמן, מינוצ’ין-איציקסון, זרה וזילבר, 1999). ממצאי מחקרם של יונגמן וחב’ (1999) עולה, כי נבדקים שהשתתפו במחקר השתמשו בדימויים סומאטיים מנוגדים לנורמות פסיכולוגיזציה במערב, הדוגלות בדיבור ישיר על רגשות ועל יחסים. ייחודיות זאת של ביטויי רגש יכולה להוביל לכך שמטפל ישראלי ייטה לתייג את הפונה ממוצא אתיופי כנחות או מוגבל ביכולתו להסתכלות והתבוננות עצמית פסיכולוגית. לפי החוקרים, המטפל הישראלי צריך להתייחס לסמפטומים סומאטיים אלה כחלק ממודל של קידוד תרבותי לחולי וכאמצעי להבעת מצוקה.

כפי הוצג מעלה ביטויים פיסיים וסמפטומים סומאטיים מהווים דרך מקובלת בעדה האתיופית לביטויי מצוקה נפשית. עם זאת ישנם מושגים המגדירים בעיות ומחלות נפשיות, אשר מחולקים לשלוש קבוצות גדולות: מצבים פסיכוטיים (“יאמרו בשיתה” – מחלת נפש, “אבד” – שיגעון כרוני, “בסצ’ת” – פסיכוזה זמנית, “קווס” – מצבים דלרנטיים ואחרים) , מצבים נוירוטיים (“צ’ינקט” – חרדה, פחד, “פריהט” – פוביות, “הזאן” – דיכאון, צער ואחרים) והפרעות אישיות (“קוטו” – אדם עם סף תסכול נמוך, “תטראטרי” – אדם חשדן מאוד..) (יונגמן, מינוצ’ין-איציקסון וזרה, 1997).

על מנת להבין טוב יותר את ייחודיות ההתערבות המוצגת בהמשך המאמר חשוב להבין עוד מושג מעולם התרבותי האתיופי. “הקלקדן” – בתרגום משפה אמהרית “קול של אלוהים” – חוזה בלתי כתוב בין שני אנשים במסגרתו שניהם מתחייבים לפעול להשגת מטרה משותפת ללא אפשרות להפרת החוזה בשום תנאי. הפרת “קלקדן” נחשבת למעשה חמור ובלתי נסלח. אדם המפר את החוזה נחשב ללא מקובל וחסר ערך בחברה.

בפרק זה הוצגו המושגים הרלוונטיים והמשמעותיים לגבי ההתערבות המוצגת במאמר ולגבי הטיפולים המסורתיים באתיופיה באופן כללי.

מאפייני שירותי בריאות הנפש קונבנציונליים ומסורתיים באתיופיה.

בפרק זה מתוארים שירותי בריאות הנפש קונבנציונליים כפי שנמצאו במהלך סיור להכרת השירותים באתיופיה, בו השתתף אחד ממחברי המאמר בינואר 2001. במסגרת הסיור נתקיימה פגישה עם מר טופרה מוצ’י – מנהל בית חולים לבריאות הנפש באדיס-אבבה הבירה, אשר הציג את המוסד ונתן הסבר קצר על שירותי בריאות הנפש הקיימים.

בית החולים לבריאות הנפש סאן-עמנואל, היחיד באתיופיה, ממוקם באדיס-אבבה. 5 פסיכיאטרים מומחים, 4 רופאים כלליים וכ24- אחיות פסיכיאטריות מהווים צוות מטפל במוסד זה. האחיות בעלות הכשרה דו-שנתית. בשנת לימודים ראשונה אחיות רוכשות ידע תאורטי ובשנה שניה עוברות התנסויות בבתי חולים כלליים ובבית חולים פסיכיאטרי סאן-עמנואל.

בית החולים נותן שירותי אשפוז לכ350- מטופלים ושירותי אשפוז יום לעוד כ400- מטופלים. במחלקות אשפוז קיימת הפרדה לאגפי נשים וגברים, כאשר המאושפזים שוהים בחדרים גדולים ל10-15- מטופלים כל אחד. לדעת מנהל בית חולים, המחלות השכיחות הן מחלות נפשיות עם סמפטומים פסיכוטיים, דיכאון ומחלת הנפילה. בנוסף למחלקות רגילות קיימים אגפים של רפואה משפטית בהם מאושפזים עברייני סמים, אלכוהוליסטים ואחרים תחת צו בית משפט. מטופלים במחלקות משפטיות במשך היום קשורים באזיקים לשוטרים ובלילה נקשרים למיטות.

בבית החולים ניתנים טיפולים תרופתיים קונבנציונליים המנוהלים על ידי רופאים פסיכיאטריים. כמו כן ישנה יחידה לטיפול בניזעי חשמל הפועלת פעמיים בשבוע. הטיפול ניתן רק למאושפזים, ללא הרדמה. בקרת איכות ההתכווצות נעשית בעזרת מכשיר E.E.G..

ברחבי המדינה אין פסיכיאטרים נוספים מלבד אלו המועסקים בבית החולים סאן-עמנואל. רופא כללי המאבחן מחלת נפש במרפאות ראשוניות יכול לטפל בחולי הנפש בכוחות עצמו ובעזרת 10 תרופות פסיכיאטריות, הכלולות בסל הבריאות באתיופיה. בנוסף מפוזרות ברחבי אתיופיה כ200- אחיות, שעברו הכשרה בפסיכיאטריה (בבית חולים סאן-עמנואל) ובעלות הרשאה חוקית לניהול טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי ומתן תרופות פסיכיאטריות בהתאם למיומנותן והבנתן. כאשר אחות פסיכיאטרית או רופא ראשוני מגיעים למסקנה שאינם יכולים לטפל במטופלת הסובל ממחלת נפש הם יכולים להפנות את המטופל לבדיקה על ידי וועדה מקצועית פסיכיאטרית בבית חולים סאן-עמנואל לאבחון ושקילת אשפוז.

לאור מיעט השירותים הקונבנציונליים, ריחוק פיסי וסטיגמה, הקשורה בטיפול קונבנציונלי במחלות נפש באתיופיה, רב המטופלים פונים למטפלים מסורתיים. ההפניה והכוונה של הפונים לסוגי מרפאים שונים נעשית בעיקר על ידי “דבטרה” (ראה סכמה מס’ 1).

סכמה מס’ 1 – פניה למטפלים מסורתיים באתיופיה.

הצגת מקרה

בפרק זה מתוארת התערבות סיעודית המשלבת גישה קונבנציונלית מערבית והסתכלות אתנותרבותית, אשר בוצעה בין השנים 1994-1996 על ידי אח פסיכיאטרי ממוצא אתיופי העובד במרכז רפואי לבריאות הנפש במרכז הארץ.

תאור המטופל.

המטופל נ. בן 16, רווק. עלה ארצה דרך סודן ב19-, אביו נפטר במהלך המסע לישראל, אמו ואחיות הקטנים מתגוררים באשקלון, הנער לומד בפנימיה. לאחר כשנה וחצי מאז העלייה ארצה המשפחה קיבלה דיור מטעם משרד הקליטה. נ’ לקח חופשה מפנימיה על מנת לעבור לדירה חדשה. ההוצאות של המשפחה גדלו, התעורר הצורך לנהל משק הבית, לשלם חשבונות שוטפים, לדאוג ללימודים של הילדים הקטנים במשפחה. בעקבות העומס שנוצר לאחר המעבר נ’ לא חזר ללימודים בפנימייה ורב הזמן עסק בעבודות מזדמנות ותיאומים והסדרים עם רשויות לגבי קבלת אזרחות, מציאת תעסוקה לאם וכו’ . בעקבות תקופה ממושכת של היעדרות מלימודים התקבל מכתב מהפנימייה, בו התלמיד מקבל אזהרה שלפיה אי-הגעה ללימודים תוך כמה ימים תגרור אחריה הפסקת לימודים ופליטתו מהפנימייה. מאז קבלת המכתב בני המשפחה ואמו של נ’ שמו לב להופעת סימפטומים הבאים: ירידה במצב רוח, הסתגרות בבית, חוסר תאבון, שינה מרובה, הזנחה עצמית. בהמשך הנער הפסיק לדבר, התחיל להרטיב בלילות ולאחר פנייה של האם לעובדת סוציאלית הופנה למיון של מרכז רפואי לבריאות הנפש במרכז הארץ.

לאחר בדיקה במיון הוחלט לאשפז את נ’ במחלקה סגורה. המגע הראשון עם האח נוצר בעקבות פנייה של רופא המיון אל האח לשם תרגום והסבר לאמו של המתאשפז בשפה האמהרית לגבי הטיפול וקבלת ההסכמה לאשפוז.

תיאור ההתערבות ומאפייניה

בהגעתו למיון האח ביצע אומדן של המצב הנפשי של המטופל, שוחח עם אמו, בחן פוטנציאל אובדני והגיעה למסקנה שהמצב הנפשי של המטופל משקף תגובה למשבר סוציאלי וכלכלי, אליו נקלעה המשפחה בחודשים אחרונים. אמו של המטופל פנתה לאח בשפה האמהרית בבקשה לעזרה: “אתה עם החלוק הלבן קרוב לאלוהים ומדבר בשפה של פרנג’ים (לבנים). אתה לא מפחד ולא מתבייש לדבר עם דוקטור. אני משתחווה לנעליך ומבקשת, אל תיקח לי את הילד. אני אטפל בו “אנדטלמדו” (כהרגלנו וכמקובל אצלנו) על ידי “דברה”, “בלזאר” ו”מואת”. היה לי עדיף למות עם בעלי בסודן, מאשר לראות את בני בבית חולים “אבד” (משוגעים)”. נוצר קשר טיפולי ויחסי אמון בין האח לבין האם במהלכו האם נשבעה שבועה מסורתית לעזור ולשתף פעולה במידה והבן ישוחרר הביתה. האח הציג את התרשמותו ממצבו של המטופל והסתייגותו מהאשפוז בפני רופא המיון ועובדת סוציאלית ולאחר דיון ושקילה קפדנית נוספת של אינדיקציות קליניות ופוטנציאל אובדנות, הוחלט להימנע מאשפוז בבית החולים ולנהל התערבות טיפולית במסגרת אמבולטורית. נעשה חוזה “קלקידן” (ברית מסורתית) בין האח לבין האם, בו סוכם כי האם תהיה אחראית לטיפול מסורתי בבנה והאח ינהל את ההתערבות הקונבנציונלית. בשיתוף עם רופא במיון הוחלט, כי האח ינהל את הטיפול בקהילה תחת הנחייתו ובגיבויו הרפואי של רופא מרפאות חוץ. בניית החוזה לווה בשימוש בסימנים ורמזים תרבותיים המצביעים על משמעות הניתנת על ידי האם והמטופל לברית שנוצרה. מר נ’ שוחרר מהמיון עם המלצות לטיפול תרופתי ומערב אמבולטורי.

ההתערבות נמשכה כשנה וחצי. ההתערבות התחלקה לביקורי בית במשך חצי שנה ראשונה ואחר כך ביקורים במרפאה של בית החולים. בתחילת ההתערבות התקיימו ביקורי בית יומיים. המפגשים התמקדו בקידום היענות לטיפול תרופתי, אוורור רגשות, חזרה לעצמאות ושיפור היגיינה ותפקוד יום-יומי. בהתחלה המטופל לא יצר קשר וורבלי ואף התנגד ליצירת קשר עם המטפל. הוא נראה מוזנח, כפוף, מדי פעם בוהה בחלל, ההתקשרות בוצע בעזרת סימנים, מימיקה ותקשורת בלתי וורבלית, כך על מנת להזיזו ממקומו לעיתים נאלץ האח לגרום לתנועה על ידי דחיפה קלה או השמת יד על כתפו של המטופל. תדירות ביקורי בית הלכה ופחתה עם הזמן עד שהגיעה למפגשים של פעם בשבוע ופחות בהתאם להתקדמותו של המטופל. ההתערבויות לוו בהתייעצות מתמדת עם הרופא המטפל.

בהמשך הנער התחיל לצאת מהבית ולאחר כחודש מאז תחילת ההתערבות התחיל להראות סימנים של קבלה ונכונות להמשיך בקשר עם האח המטפל. כך באחד המפגשים נ’ והאח יצאו לטייל ליד הים. במהלך המפגש לאחר שנשאל לשלומו המטופל התפרץ בבכי והתחיל לדבר ואמר: “אילו כל המים האלה היו בסודן כל האנשים שמתו לא היו מתים וגם האבא שלי היה חי”. האח הגיב בתגובה אמפטית ונתן לגיטימציה לפורקן רגשי. הנער בכה וסיפר על הקשיים של המשפחה בתקופה אחרונה, על המסע בסודן, על מות אביו, על האחריות שהוטלה עליו. מאז אותו יום חל מפנה בהתקדמותו של המטופל. מצבו התחיל להשתפר בהדרגה, הנער הפסיק להרטיב בלילה, הקפיד לשמור על היגיינת הגוף, התחיל לתפקד בבית ובהמשך גם מחוץ לבית, חזר ללימודים.

שכיחות המפגשים הלכה ופחתה בהדרגה: פעם בשבוע, פעם בשבועיים ופחות. במקביל בוצע התערבות בלתי קונבנציונלית – המטופל נלקח מספר פעמים למטפלים מסורתיים. הטיפול אצל מרפאים ניזום על ידי האם, כאשר לרב היציאות לטיפול בלתי מסורתי התלווה גם האח המטפל. כך המטופל נלקח ל”בלאזר”, שם טופל על ידי אבזה (חומר מרפאה לשתיה) במשך 5 ימים. בהמשך שלושתם ביקרו ב”מואת” (מעיינות מרפאים) בדרום הארץ. במהלך ההתערבות הקשר עם האם הלך והתהדק. האח הפך ל”מסטרניה” – איש סודי של המטופל ושל משפחתו. ההתערבות הסתיימה מבחינה קלינית אך עד היום המטופל ומשפחתו מגיעים מדי פעם לבקר את האח המטפל.

תוצאות ההתערבות

*נמנע אשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי.

*המטופל כיום ברמיסיה מלאה.

*עובד ותומך במשפחתו.

*כיום המטופל בתהליך מעבר לעצמאות מוחלטת.

לאור ייחודיות ההתערבות ומהלך ההחלמה ועל בסיס סוגי ההתערבות השונים אליהם נחשף המטופל קשה להסיק לגבי היעילות של התערבות קונבנציונלית לעומת הלא קונבנציונלית. עם זאת ניתן להסיק, כי משמעות רבה להסתכלות אתנותרבותית ומודעות למאפיינים וביטויים ייחודיים של מצוקה נפשית אצל מטופל ממוצא אתיופי.

סיכום

לאור הייחודיות של ההתייחסות למחלות נפש בתרבות אתיופית והמשאבים המסורתיים המשמשים לטיפול במחלות, יש חשיבות רבה להתערבות אנשי המקצוע הבקיאים בהיבטים אתנותרבותיים של ביטוי וטיפול במחלות נפש בקרב מטופלים ממוצא אתיופי. הטענה נתמכת גם על ידי מסקנות של חוקרים Alem, Jacobsson, Araya, Kebebe & Kullgren (1999), אשר חקרו תופעות פסיכיאטריות וביטויי מחלות נפשיות באתיופיה, והסיקו, כי עבודה בשיתוף עם מרפאים מסורתיים עשויה לעזור למטפלים קונבנציונליים להיות מקובלים כמטפלים עבור אנשים ממוצא אתיופי ואף לשפר איכות הטיפול.

יש מקום להכרה מעמיקה יותר של היבטים ייחודיים הקשורים בהתערבות במטופלים ממוצע אתיופי. נדרשת בדיקה וחקירה מעמיקה לגבי תפקיד של הצוות הסיעודי בהתערבויות מסוג זה.

ביבליוגרפיה

אבני, ב. (1991). רקע, מנהגים ומסורת של יהודי אתיופיה. תל אביב: הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

בודובסקי, ד., דוד, י., ברוך, א., ערן, י., אבני, ב. (1994) יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי: המשפחה ומעגל החיים. ירושלים: ג’ויינט ישראל.

ולדמן, מ. (1985). יהודי אתיופיה עדת “ביתא ישראל”. ירושלים: ג’ויינט ישראל.

יונגמן, ר., מינוצ’ין-איציקסון, ש., זרה, מ. (1997) לקסיקון למושגי בריאות הנפש בתרבות עולי אתיופיה בישראל. י-ם: ג’ויינט ישראל ומשרד לקליטת עלייה.

יונגמן, ר., מינוצ’ין-איציקסון, ש., זרה, מ., זילבר, נ. (1999) ביטויים של מצוקות נפשיות בקרב יהודי אתיופיה בישראל. חברה ורווחה, יח, 1, 75-95.

מינוצ’ין איציקסון, ש., יונגמן, ר., זרה, מ. (1997) מרפאים מסורתיים מקרב קהילת עולי אתיופיה. י-ם: ג’ויינט ישראל ומשרד לקליטת עלייה.

מרציאנו, ס. (1994). עולים מאתיופיה ושימוש בשירותי קהילה ראשוניים. האחות בישראל, 148, 12-17.

נודלמן, א. (1995). “טנא-וסטלין” – דפוסי התנהגות בריאותית בקרב עולי אתיופיה. ירושלים: ג’ויינט ישראל.

Alem, A., Jacobsson, L., Araya, M., Kebebe, D., & Kullgren, G. (1999) how are mental disorders seen and were is help sought in rural Ethiopian community? A key informant study in Butajira, Ethiopia. Acta Psychiatrica Scandinavica, supply, 397, 40-7.

Arieli, A. & Ayche, S. (1993). Psychopathological aspects of Ethiopian immigration to Israel. Israel Journal of Medical Science, 29, 411-8.

Witztum, E., Grisaru, N., & Budowsky, D. (1996) The “Zar” possession syndrom among Ethiopian immigrants to Israel: cultural and clinical aspects. British Journal of Medical Psychology, 69, 207-25.

Young, A. (1977) Order, analogy and efficacy in Ethiopian medical divination. Culture, Medicine and Psychiatry, 1, 189-99.