בדרך לחדרו של פרופ’ איסקוב יכולנו לפגוש כבר חלק מהמטופלים, שהמאפיין הבולט אצלם היה קטיעת הגפה התחתונה. במידה מסוימת, כאן במסדרון המחלקה, תנועת המטופלים הללו בכיסאות גלגלים או בהליכה עם הליכון או קביים, נראית “טבעית” לחלוטין… אולי גם בגלל הדברים אשר נעשים וקורים במחלקה, עליהם מספר פרופ’ איסקוב בראיון זה…

שאלה: תמיד מעניין אותנו לשאול את הרופאים שאנו פוגשים איך הגיעו דווקא להתמחות בהם הם עוסקים. ובכן, מה הסיפור האישי שלך ?

תשובה: אצלי הסיפור הוא מאוד פשוט וההסבר קל להבנה. לפני לימודי הרפואה, למדתי פיזיותרפיה בבית חולים אסף הרופא. לאחר מכן עבדתי מספר שנים כפיזיותרפיסט בחו”ל ואז, ביום בהיר אחד קמתי ואמרתי לעצמי – אם כבר למדתי עד פה, למה לא להמשיך ללימודי רפואה… ואכן התחלתי ללמוד בבית ספר לרפואה. כאשר סיימתי את לימודי והייתי צריך לבחור תחום להתמחות בו, מטבע הדברים הגעתי לתחום הרפואה הפיזיקלית ושיקום לאור הרקע שלי כפיזיותרפיסט. חזרתי לארץ ב 1980 והגעתי ישר לבית חולים לוינשטיין,ומאז אני פה.

שאלה: האם ההתמחות ברפואה פיזיקלית ושיקום נחשבת להתמחות נדרשת, מבוקשת, יוקרתית?

תשובה: ההתמחות הזאת אולי לא יוקרתית… אבל מאוד מאוד נדרשת. לפני כ 20 שנה, כל רופא שפנה אלי ושאל/ה האם כדאי לפנות להתמחות ברפואה פיזיקלית ושיקום, התשובה שלי הייתה הססנית בלשון המעטה. בשנים ההם ההתמחות הזאת לא הייתה עדיין מוכרת דייה וחשיבותה לא הייתה ברורה ומובנת מאליה. כתוצאה, היו מעט מאד מקומות עבודה לרופאים שסיימו את ההתמחות. בהמשך, קרה תהליך טבעי ומבורך בו חדרה חשיבותה של התמחות זאת בהדרגה לתודעת אנשי עולם הרפואה בארץ ואז התחולל גם המהפך. כיום, כל מתמחה שמסיים/ת התמחות פשוט “חוטפים” אותה/אותו, כמו לחמניות חמות… יש יותר ויותר מחלקות לשיקום נוירולוגי ואורטופדי, מחלקות לשיקום כללי, מוסדות אשר מציעים למבוגרים יותר מחלקות לגריאטריה שיקומית ובתי אבות ומעונות שונים המשלבים גם טיפולים שיקומיים מסוימים. כול רופא העוסק במלאכה או מנהל של בי”ח או מוסד יודע ומבין כי ללא מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום תעשה אצלו רק “חצי עבודה”.

שאלה: איזה סוג נפגעים/חולים מגיע למחלקה שלך?

תשובה: המחלקה שלי היא מחלקה הנקראת “מחלקה לשיקום אורטופדי” והיא עוסקת בנכים שנפגעו בגפיהם. כלומר, כל הפגיעות שאינן כוללות את הראש או עמוד השדרה. לנפגעי ראש ועמוד שדרה ישנן מחלקות נפרדות אצלנו בבית החולים. מכאן, למחלקה שלנו מגיעים בעיקר אנשים שעברו קטיעות מסיבות שונות, אנשים שעברו טראומות מרובות ומורכבות בגפיים (עקב תאונת דרכים, תאונת עבודה, פיגועי איבה, נפילות מגובה ועוד). גם אלו שעברו ניתוחים אורטופדיים “לא מוצלחים” וזקוקים לתקופת שיקום כיון שאינם יכולים לחזור ישירות לביתם. בנוסף, אנשים מבוגרים שנפלו ושברו את עצם הירך או נזקקו לניתוח להחלפת מפרק. אנשים שכבר סבלו מנכות קודמת (כמו למשל נכי פוליו), שעברו ניתוח או שבר והם זקוקים לתקופת שיקום בעיקר עקב מצבם הקודם. גם אנשים אחרי כוויות קשות ונרחבות מגיעים אלינו לאשפוז. מקרים אלו הנם קשים ביותר לטיפול ושיקומם מהווה אתגר גדול לכל אנשי צוות המחלקה. מגיעים לאשפוז גם אנשים שסובלים מהפרעות בהליכה מסיבות שונות בהליכה ועבור כולם, הכתובת הטבעית והיחידה הנה המחלקה לשיקום אורטופדי.

שאלה: אז מה מאפיין את הטיפול שהמטופלים עוברים כאן? האם מדובר בטיפול תמיכתי בלבד או גם התערבותי?

תשובה: לנו אין חדר ניתוח ואנחנו לא מנתחים. הטיפולים אצלנו הנם שמרניים בלבד. הצוות המטפל הנו רב-תחומי. בצוות אחיות בעלות הכשרה סיעודית מיוחדת, פיזיותרפיסטיות, מרפאות בעיסוק, פסיכולוג, פסיכיאטר, עובדות סוציאליות וטכנאי מכשירים אורטופדים. הרופא, הוא אשר עומד בראש הצוות והוא אשר מרכז ומנווט את הטיפול המורכב במאושפז. במחלקתנו, המרכיב העיקרי בטיפול ועליו מבוסס הטיפול השיקומי הנו הפיזיותרפיה. המרפאה בעיסוק מתמחה בטיפול בגפיים העליונות ובלימוד ותרגול ביצוע פעולות יום יומיות.

שאלה: האנשים מגיעים למחלקה לשהות ארוכה יחסית?

תשובה: השהות הממוצעת במחלקה שלנו הנה הקצרה ביותר, בהשוואה למחלקות האחרות בבית החולים. למרות זאת היא עדיין ארוכה יחסית לשהייה במחלקות בתי חולים כללים … השהות הממוצעת למטופל היא כארבעים יום ומגיעים אלינו אנשים מגיל שמונה עשרה ועד גיל מאה. לפני כשנה היה לנו מטופל בן מאה, קטוע רגל אשר חזר להלך בכוחות עצמו לאחר שהתאמנו לו תותבת.

שאלה: אני מניח שבשנתיים האחרונות מגיעים אליכם מקרים לא מעטים של נפגעי טרור. יש משהו שהוא שונה בטיפול בנפגעי טרור בהשוואה לאחרים?

תשובה: יש הבדל בין נפגע פעולת טרור לבין נפגע תאונת דרכים, למשל. לצערי הרב במדינה שלנו מתייחסים לתאונות הדרכים כאל גזירה משמים. הרגשתי היא כי הציבור מתייחס לפציעות מתאונות דרכים באדישות מסוימת ולעיתים מתקבל הרושם כי גם הנכה מקבל את הדין, כביכול בשלוות נפש. תגובותיו של הנפגע מפעולת טרור ותגובות בני משפחתו הנן שונות, בעיקר במישור הנפשי. אנשים אלו עברו חוויה טראומטית קשה ביותר ולא אחת מתפתחת אצלם תסמונת פוסט-טראומטית הבאה לידי ביטוי בדיכאון, עצבנות-יתר, התפרצויות זעם, הפרעות בשינה וסיוטים.

שאלה: זה אומר שעליכם להיות ערוכים ולהתמודד עם כל הבעיות הללו?

תשובה: בהחלט. יש לנו בצוות המחלקה רופא פסיכיאטר, פסיכולוג ועובדות סוציאליות שמטפלות גם בתחום הנפשי.

שאלה: השבוע ביקר בארץ, דר’ פאטש’ אדאמס… כזכור, זהו ה”רופא הליצן” עליו גם נוצר סרט מפורסם בכיכובו של רובין ויליאמס. רופא זה פיתח שיטה של ליצנות רפואית (הפועלת גם בבית חולים אסף הרופא המחזיק במשרה מלאה ליצן רפואי. מישהו שמסתובב, בעיקר במחלקות הילדים ועושה שמח לילדים). האם זו שיטה שיכולה להתאים גם למחלקה שלך ?

תשובה: בהחלט כן. זו שיטת טיפול שנשמעת לי לפחות מאוד הגיונית. הלוואי שהיה לי ליצן כזה…. לנו אמנם אין ליצן אך אנו מנסים “לבדר” את המטופלים שלנו בדרכים אחרות. יש לנו גינה טיפולית אותה מפעילה מרפאה בעיסוק מומחית בתחום זה. הייתה לנו בשנה שעברה עובדת סוציאלית מומחית לטיפול בדראמה (תיאטרון) ואחרת מומחית לטיפול באמנות פלסטית. מלבד זאת, הנהלת בית החולים מארגנת לפחות פעם פעמיים בשבוע ערבי בידור, שירה, ריקודים (בכיסאות גלגלים) וכיוצא בזה.

שאלה: אתה יודע, כשאנו שומעים בחדשות פצוע קל, בינוני או קשה, לא תמיד אולי ברור לכולם ההבדל. אתם, כמי שמטפלים לאורך זמן בחלק מהפצועים “קל” או “בינוני” יכולים אולי להוסיף קצת רקע והבנה ?

תשובה: ההגדרות בכלי התקשורת אשר מתארות את חומרת הפציעה אינן רלוונטיות יותר כאשר הנכה מגיע אלינו כיון שכבר יצא מכלל סכנה, הסתיים הטיפול הדחוף ומצבו התייצב. כאשר הוא מגיע למחלקתנו, יעבור בדיקה גופנית והערכה מחודשת ותקבע לו תוכנית טיפול שיקומי. אפשר להשתמש בדוגמא מאוד בנאלית כדי להסביר מדוע נכה עם פציעה “קלה” עלול למצוא עצמו כנכה קשה ביותר. נחשוב על נגן פסנתר אשר התרסקה לו אחת מאצבעות ידיו … מה שקובע באמת את חומרת הנכות הם השלכותיה של הפציעה הספציפית והנזק אשר נגרם, על מהלך חייו הקודם של האדם. בנוסף, היכולת להתמודד עם הפציעה ועם המוגבלות והנכות אשר נגרמו הנה שונה מאדם לאדם.

ככלל, צריך לזכור שהרופא המומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום, למעשה אינו מרפא את החולה שלו. אנחנו שונים מהרופא המומחה למחלות פנימיות אשר נותן אנטיביוטיקה לאדם חולה בדלקת ריאות ובכך ריפא אותו. אדם שעבר קטיעה של גפה, לא נרפא אותו לעולם כיון שאין בכוחנו להצמיח לו גפה חדשה. כל מאמצינו, כל הניסיון והידע שלנו, רופאים ואנשי הצוות גם יחד מתלכדים למטרה אחת בלבד: לשפר את איכות חייו של הנכה. לשפר, זאת אומרת לנסות ולהחזירו לתפקוד מלא בחיי היום יום, לאפשר לו לשרת את עצמו, לחזור לעבודתו ולתחביביו הקודמים. אם השגנו את כל המטרות האלו ניתן יהיה לומר כי השיקום היה מוצלח.

אני שב ומזכיר כי חומרת הפגיעה איננה תמיד בקורלציה עם “גודל” המוגבלות והנכות. למשל, אדם שקטעו את רגלו, זה נשמע ונראה באמת כמצב קטסטרופלי. ובכל זאת, יש לנו מטופלים קטועי רגליים, אותם אנו מכירים שנים רבות אשר חזרו לעבוד כמדריכי תיירים, לעסוק בפעילות ספורטיבית, לעבוד עבודה גופנית מאמצת ולעשות בעצם כל דבר שעשו טרם הקטיעה.

שאלה: עד כמה חידושים טכנולוגיים משתלבים בתחום הזה?

תשובה: בתחום השיקום האורטופדי, יותר מאשר בכל תחום אחר של השיקום, אנו נעזרים לא אחת באמצעים טכניים, למעשה כמעט אצל כל מטופל. לעיתים קרובות אנו נדרשים לבנות לנכה תותבות מיוחדות או מכשירים אורטופדים מיוחדים אשר תומכים מפרקים שנפגעו. מדי פעם אנו גם נדרשים לספק נעליים מיוחדות על מנת לאפשר לאדם לחזור להליכה. מובן מאליו שבתחום טכני זה יש כל הזמן חידושים והמצאות, נעשה שימוש בחומרים חדשים בעלי תכונות שונות אשר מאפשרים לנכה יתר נוחות בהליכה ותפקוד. למשל, עד לפני כמה שנים תותבת לקטיעה מתחת לברך שקלה כעשר קילוגרמים. היום אנחנו מסוגלים לספק לקטוע רגל תותבת שמשקלה פחות ממחצית משקלה הקודם.

שאלה: אז אנשים “ביוניים” זו פנטזיה של סרטי קולנוע או משהו ממשי …?

תשובה: על נושא זה צריך לדבר בעיקר עם רופאים אורטופדים אשר משתילים מפרקים חדשים ומשתמשים במתכות וברגים לקיבוע שברים. למרות זאת גם אנו מציעים לעיתים פתרונות אשר נשמעים כאילו באים מעולם המדע הבדיוני. למשל, קיימות תותבות מתוחכמות מחומרים “קפיציים” המאפשרות ניתור גבוה ובעלות בולמי זעזועים המאפשרות נחיתה נוחה מגובה. ישנן ברכיים ממוחשבות עליהן ניתן לשלוט ע”י מחשב. ישנם מכשירי גרייה חשמלית המאפשרים הפעלת שרירים משותקים לצורך עמידה והליכה ועוד ועוד.

שאלה: את הראיון הזה יקראו לא מעט רופאים ראשוניים בקהילה. יש משהו חשוב שרופא משפחה המטפל בפציינט נכה שעבר כריתה של גפה צריך לקחת בחשבון, מעבר לבעיות הרפואיות אחרות הקיימות אצל מטופל רגיל?

תשובה: כן, בהחלט. יכולות להיות כמה המלצות בסיסיות לרופאי משפחה. אם יש בטיפולם נכה אשר משתמש במכשירים אורטופדיים והרופא מאתר בעיה משנית לשימוש במכשיר כמו כיבים על עור הגדם, אזורי לחץ או פצעים שפשופים מהמכשיר או סתם מכשיר שנשבר, יש ראשית דבר לאסור על הנכה המשך שימוש במכשיר האורטופדי ולהפנותו בדחיפות למרפאת החוץ של מחלקתנו. יש לנו מרפאת חוץ גדולה ואנחנו מטפלים בנכים אשר עברו את שיקומם אצלנו וברבים אחרים, המגיעים אלינו ממטולה ועד אילת.

שאלה: איך נחשבת רפואת השיקום בישראל לעומת מקומות אחרים? אני מניח שביקרת במקומות אחרים.

תשובה: זו שאלה לא הוגנת כי אינני אוהב לחלק לעצמנו מחמאות … אבל אני חושב שהתשובה יכולה להינתן דרך חיפוש פרסומים בספרות העולמית בהם מופיע שמם של רופאי בית חולים לוינשטיין. מי שיחפש ימצא כמויות גדולות ביותר של מחקרים אשר פורסמו. יש פה צוות של רופאים שעוסק במחקר, רופאים עם תארים אקדמיים גבוהים ורופאים אשר פיתחו קשרי מדע ועבודה עם מרכזי שיקום אחרים בעולם. אנחנו מרבים לנסוע בעולם, מוזמנים להרצות ולהציג עבודות מחקר ולחלוק את הניסיון הקליני שלנו עם אנשי אקדמיה מאוניברסיטאות ומרכזי שיקום בעולם עם חלקם יש לנו גם פרויקטים מחקריים משותפים. לסיכום, הדוגמא הטובה ביותר המלמדת על מה חושבים עלינו בעולם הנה העובדה שפרופ’ רינג, רופא מבי”ח לוינשטיין, משמש היום כיו”ר האיגוד העולמי לשיקום והתפקיד לא “נפל עליו” במקרה … גם אני כמו חברי, לימדתי ולמדתי באוניברסיטת חרוט-סקיור בקיפטאון דרום אפריקה, אוניברסיטת יונסאי בסיאול דרום קוריאה, אוניברסיטת לובליאנה בסלובניה, אוניברסיטת סאלפורד במנצ’סטר אנגליה, יצאתי לשבתונים בלוס אנג’לס, לובליאנה, סנטיאגו צ’ילה והצגתי עבודות בעשרות כנסים מיפן ועד דרום אמריקה.

שאלה: אתה יכול אולי לשתף אותנו במקרה מעניין מבחינה מחקרית או טיפולית?

תשובה: בהחלט, יש מקרים מעניינים רבים. בצענו במעבדה לביומכניקה מחקר שנמשך כחמש עשרה שנים ועסק בפיתוח מכשיר גרייה חשמלי לצורך הפעלת שרירים משותקים אצל נפגעי עמוד שדרה. הפרויקט מומן על ידי משרד הביטחון והתבצע בשיתוף עם צוות חוקרים מהטכניון. מנהל המעבדה עצמו היה איש הטכניון מהפקולטה להנדסה ביו-רפואית, פרופ’ מזרחי. המחקר נערך כאן עד לפני שנים ספורות והועבר למעשה לטכניון עקב קשיים תקציביים.

שאלה: מה הייתה תוצאת המחקר הזה?

תשובה: תוצאות מחקר זה היו נהדרת מבחינתנו. פיתחנו בעצמנו מכשיר גרייה חשמלי אשר לדעתי הנו עד היום מהטובים בסוגו. אני מודה שמבחינה מסחרית נחלנו כשלון חרוץ מהסיבה שאין לנו את המערכות המתאימות להפיכת פיתוח מחקרי למוצר מסחרי.

שאלה: עד כמה בתחום הזה של השיקום יש מגבלות ואילוצים הנובעים מבעיית תקציב ?

תשובה: גם אצלנו לצערי, כמו בכל בתי החולים יש מגמה של צמצום וחסכון במשאבים.

בתחום הקליני, אם יש מכשיר טיפולי חדש ורוצים לשלב אותו בטיפול היום יומי, ישנם תהליכים מקובלים לצורך כך. הבקשה להשתמש ולבדוק את המכשיר חייבת לקבל את אישור ועדת הלסינקי והמכשיר/הטיפול יוכח כיעיל וגם לא מזיק רק לאחר שמחקר מסודר הוכיח זאת. בשלב זה נכנסים “למשחק” גורמים חדשים בעלי אינטרסים אחרים והם הגורמים המממנים. הם אלו שיחליטו האם הטיפול/המכשיר יכנס לסל השירותים אם לאו והקריטריונים כיום מתבססים על כדאיות כלכלית. בתחום המחקרי המצב גרוע עוד יותר. ניתן לומר בהקצנה כי יש הרואים במחקר דרך “לבזבוז כסף”. לעובדה, הפעילות המחקרית של רופאים בבתי החולים בארץ פוחתת. המצב לא פחות גרוע גם בארצות מערב אחרות. גם בארצות הברית יש פחות תקציבים למחקרים וגם שם כמו כאן רופאים שמעוניינים לקדם נושא מסוים נדרשים לאלתר ולגייס תרומות ותקציבים שונים תוך קשיים גדולים מבעבר.