בכתבה הקודמת הודגש כי: רשלנות רפואית הינה התנהגות, במעשה או במחדל, אשר אינה הולמת את התנהגותו של הרופא הסביר. וכן הוראה כי על מנת שתתגבש עוולת הרשלנות הרפואית, כך שניתן יהיה לנפגע לתבוע בעטיה פיצוי על נזקו, מן ההכרח הוא לנפגע להוכיח שאכן נגרם לו נזק, ושאותו נזק קשור סיבתית לאותה התנהגות, אשר אינה הולמת את התנהגותו של “הרופא הסביר”. מי הוא, אם כן, “הרופא הסביר” לדעת בבתי המשפט?

עונה על כך בית המשפט : “אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה”. (פס”ד קוהרי).

שאלה קשה, לעיתים אף יותר משאלת ההתרשלות, היא שאלת הקשר הסיבתי; שהרי כפי שכבר צויין, בהוכחת התרשלותו של הרופא ובעובדה שלמטופל נגרם נזק, אין די כדי לגבש את עוולת הרשלנות. מן הכרח הוא להוכיח

שהנזק שנגרם, אכן נגרם עקב ההתרשלות.

סיפורה העצוב של דסי רבינוביץ ז”ל מיטיב להדגים את הבעייתייות המשפטית הכפולה בתביעות רשלנות רפואית. לאחר מות המנוחה מלימפומה נתבעו הרנטגנולוג, שפענח את צילומיה, וקופ”ח מכבי על איבחון לקוי ורשלני של הצילומים שנעשו למנוחה כחצי שנה לפני האבחנה. לטענת התובעים האיחור באבחנה גרם לכך שהמנוחה איבדה כל סיכוי להתגבר על מחלתה או לחלופין קוצרה תוחלת חייה. בהסכמת הצדדים מינה ביהמ”ש מומחה מטעמו, כדי שיחווה דעתו בשאלה “האם פענוח צילומי הרנטגן של התובעת, שנעשה על ידי ד”ר פיטר בלנק ומסקנותיו ביום 15.6.96 היה נכון או מוטעה”.

המומחה קבע שרנטגנולוג זהיר היה צריך לחשוד בנוכחות ממצא חולני בעמוד השדרה של הנתבעת, ומשלא חשד “הפענוח הכמעט פסקני ומסקנותיו היו מוטעים”. ויודגש, למרות שהמומחה מטעם בית המשפט מדבר על פענוח ומסקנות “מוטעים” ולא רשלניים, העדיף בית המשפט לקבוע שהייתה רשלנות בפענוח הצילומים. רשלנות שהביאה לאיחור של מספר חודשים באבחנת מחלתה של המנוחה. מכאן נדרש בית המשפט לקבוע את משמעותה של אותה רשלנות (האיחור באבחנה) לנזקה של החולה מבחינת הקשר הסיבתי.

הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם בשאלת זו. מומחה התובעים קבע בפסקנות: “כי סביר מאוד שהמנוחה היתה חיה תקופה ארוכה באופן משמעותי אם האבחון היה מוקדם יותר ואפשר גם שהיתה מגיעה לריפוי מלא.”. לעומתו סברו מומחי הנתבעים כי:

גם אם המחלה היתה מאובחנת חצי שנה קודם לכן “בהחלט לא סביר שמהלך מחלתה היה שונה מבחינת תוחלת החיים, סוג הטיפול והכאב וסבל שעברה”.

ביהמ”ש מינה מומחה מטעמו לשאלת הקשר הסיבתי. זה התקשה לקבוע את הנזק שנגרם למנוחה עקב האיחור באבחנה. כך, ציין, לדוגמה, “להערכתי במקרה של הופעת אתרים חדשים של מחלה תוך כדי טיפול כימותרפי ראשוני, לא קיים כמעט סיכוי לריפוי ואם קיים, הרי שמדובר באנקדוטות בלבד או באחוזים ספורים לכל היותר”. לאחר שאלות ושאלות חוזרות למומחה מטעמו, קבע לבסוף בית המשפט 15% הפחתה בסיכויי ההחלמה של התובעת, ובהסכם פשרה עם הנתבעים, פיצה את התובעים בסכום כולל של 120,000 ש”ח.

מההיבט המשפטי מדגים סיפורה העצוב של דסי רבינוביץ ז”ל לא רק את הקושי , המתקיים במקרים רבים, לקבוע התרשלות, אלא גם, ובעיקר את הקושי הכמעט בלתי פתיר, לעיתים, לקבוע את המשמעות הסיבתית של אותה התרשלות. כאשר מדובר בהתרשלות “ברורה”, דוגמת השארת מכשיר בבטנו של המנותח, או כריתה של האיבר הבריא במקומו של זה החולה, הוכחת הקשר הסיבתי לנזקו של החולה פשוטה יחסית. לא זה המצב כאשר מדובר במחלות קשות וסבוכות, שתוצאתן גם ללא כל התרשלות צפויה להיות קשה. במקרים כאלה נעזר בית המשפט, לא פעם, ב”תיאוריות מסייעות” דוגמת זו שהוצגה להלן, היינו הכרה ב “הפחתה בסיכויי ההחלמה”. משמעותה של הכרה כזאת למעשה היא הכרה חלקית בקשר הסיבתי, ואין ספק שגם היא, כמו הקביעה אם הייתה או לא הייתה התרשלות, נקבעת לא פעם משיקולים של “מדיניות משפטית”.

לכתבה הקודמת בסדרה: רשלנות רפואית מהי ?