Effects of physical activity counseling in primary care. JAMA 2001; 286: 677-87.

מבוא:
כפי שהוצג בגליון הקודם, וכפי שנמשיך להדגיש, לפעילות הגופנית חשיבות עליונה בשיפור הבריאות ובטיפול במחלות שונות. למרבה הצער, מרבית האוכלוסיה אינה מבצעת את כמות הפעילות המומלצת, ובמקביל- סובלת ממשקל יתר. תפקיד חשוב של הרופא המטפל הינו בשמירת בריאות מטופליו, ומאמר זה בדק האם לצורות ייעוץ שונות לגבי ביצוע פעילות גופנית אכן תהיה השפעה על רמת הפעילות אשר יבצעו הנבדקים.

שיטות
874 גברים ונשים, אשר לא ביצעו פעילות גופנית באופן סדיר, חולקו לשלוש קבוצות:
·"עצה (advice)" נבדקים אלו קיבלו הנחיות מרופאיהם המבוססות על ההמלצות הנוכחיות לגבי פעילות גופנית, והופנו לקבלת הדרכה נוספת מאדם העוסק בחינוך גופני לגבי סוגי הפעילות האפשריים;
·"עזרה (assistance)" נבדקים אלו קיבלו אותן הנחיות מרופאיהן כמו הקבוצה הקודמת, אך כאן, איש החינוך הגופני נתן ייעוץ התנהגותי של כ- 30 דקות, בו דוינו יתרונות הפעילות אצל אותו נבדק, ונבנתה תכנית פעילות. בנוסף, אדם זה התקשר אל הנבדקים לעצות נוספות ולמתן תמיכה. מדי חודש נשלחה חוברת המכילה עצות תמיכה נוספות, ובוצע מעקב אחר הקוראים איש המקצוע התקשר אל הנבדקים אשר לא החזירו גלויה המצורפת לחוברות אלו לבירור הסיבה.
·"ייעוץ (counseling)"- נבדקים אלו קיבלו אותה תמיכה כמו קבוצת ה"עזרה", אך בנוסף, איש המקצוע יזם שיחות טלפון קבועות לשם עידוד, ונערכו הדרכות שבועיות לגבי הצמדות למשטר הפעילות.
פעילות גופנית נמדדה על ידי שאלון, אשר נשלח לנבדקים כעבור חצי שנה, שנה ושנתיים מתחילת התכנית. כושר גופני נמדד על ידי מבחן מאמץ וצריכת חמצן מירבית אשר בוצעו כעבור חצי שנה וכעבור שנתיים. משך המחקר- שנתיים.

תוצאות
בקרב הנשים בקבוצות "עזרה" ו- "ייעוץ", חלה עלייה של כ- 5% בצריכת החמצן המירבית בתום השנתיים, לעומת קבוצת ה" עצה", דבר המעיד על שיפור בכושר הגופני. לא נמצא הבדל בין שלוש ההתערבויות לגבי כמות הפעילות המבוצעת לאחר שנתיים, וזאת חרף המשאבים הרבים אשר הושקעו בקבוצות "עזרה" ו- "ייעוץ". בקרב הגברים, לא נצפתה השפעה של סוג התכנית על הכושר הגופני או כמות הפעילות הגופנית המבוצעת לאחר תום השנתיים. פרמטר נוסף אשר נבדק היה אחוז הנבדקים בכל קבוצה אשר מקיים את המלצות הארגונים השונים לביצוע פעילות גופנית (לפחות 30 דקות פעילות גופנית בעוצמה בינונית על פני רוב ימות השבוע). הבדל משמעותי מבחינה סטטיסטית נמצא בקרב נשים בין קבוצות "עזרה" ו- "ייעוץ" (כ- 10% וכ- 26%, בהתאמה), ובקרב גברים בין קבוצות "עצה" ו- "עזרה" (כ- 16% וכ- 30%, בהתאמה). זאת בניגוד לערכי בסיס של בין 1% לבין 4%, במינים השונים ובקבוצות השונות.

מסקנה
במחקר זה לא נצפתה השפעה של התכניות המשופרות על רמת הפעילות הגופנית בקרב גברים, בעוד בקרב נשים השפעת שתי התכניות נמצאה כדומה. לדברי החוקרים, עלייה של 5% בכושר הגופני בנשים צפוייה להניב ירידה משמעותית בשיעור התמותה. בקרב גברים, שיפור בסדר גודל כזה הפחית את סיכון התמותה ב- 9% במחקר אחר.

דבר העורכים
מחקר זה מנסה להתמודד עם שאלה קשה כיצד ניתן לגרום לאוכלוסיה הכללית (ועוד כאן מדובר במתנדבים אשר הצטרפו מרצונם לתכנית כזו) להפוך לפעילה יותר. נמצא כי חרף דברי הסבר מצד אנשי מקצוע, צפייה בקלטות, השתתפות בסדנאות, קבלת דברי דואר ו'נדנוד' טלפוני מצד איש החינוך הגופני, רק אחוז קטן יחסית מאותם מתנדבים חדורי מוטיבציה שינו את הרגלי הפעילות ואת הכושר הגופני (בקבוצת ה'עצה', לדוגמא: מ- 1.5% ל- 16.4% בסיום התכנית בקרב גברים, ומ- 0.8% ל- 14.3% בקרב הנשים). הקבוצה בה השיפור היה מירבי, עד ל- 30% בלבד, היתה גברים בקבוצת ה"עזרה". כלומר, ניתן להביא את הסוס למים אך לא ניתן להכריח אותו לשתות.
מגבלה חשובה לתכניות מסוג זה היא העלות: החוקרים מציינים כי למעבר מייעוץ בסיסי (קבוצת "עצה") נדרשת תוספת כספית של כ- 500$ לתכנית "עזרה", ושל כ- 1100$ לתכנית ה"ייעוץ" לנבדק למשך תקופת המחקר. משך הזמן הכולל שהושקע בקבוצת "עצה"- 3 שעות בלבד על פני שנתיים. יש לציין כי קבוצה זו קיבלה הדרכה מרופא אשר הונחה טרם תחילת המחקר לגבי ההמלצות אותן יש לתת לנבדקים, ובנוסף עמד לרשותו איש מקצוע נוסף. אלו תוספות אשר אין לכל רופא מטפל. במחקר גדול אשר נערך בארה"ב סוכם כי מידת הייעוץ בהחלט לוקה בחסר, ורק כשליש ממבקרי מרפאות קיבלו ייעוץ לגבי ביצוע פעילות גופנית [1]. אותם נבדקים היו בדרך כלל מבוגרים יותר, שמנים יותר או חולים כבר במחלות כרוניות. הבריאים, בהם ניתן למנוע הופעת מחלות רבות, נשכחים…
כמובן שיש צורך להתבונן גם בפירות ההשקעה הרבה- אותם נבדקים אשר הפנימו את חשיבות הפעילות, וייתכן ובכך שיפרו את איכות חייהם. מבחינה אפידמיולוגית, גם עלייה מועטה באחוז הפעילים גופנית או בכמות הפעילות של האזרחים במדינה מסוגלת להפחית מידה לא מבוטלת של אשפוזים ומקרי תמותה.
לפיכך, ישנה חשיבות רבה לכל אדם העוסק ברפואה להדגיש את חשיבות הפעילות הגופנית הסדירה לכל מטופליו. אנו קוראים לבתי הספר לרפואה ולאחראים על תכניות ההתמחות השונות (בעיקר רפואה פנימית ורפואת משפחה), לתת יותר תשומת לב לגבי חשיבות הפעילות הגופנית. בהחלט ניתן לצייד את הרופאים במרשם לפעילות גופנית [2], אשר הינו יחסית פשוט ובטוח.

[1] Wee CC, et al. Physician counseling about exercise. JAMA 1999; 282: 1583-8.
[2] Shepard RJ, Balady GJ. Exercise as cardiovascular therapy. Circulation 1999;99:963-72.