Albert CM, et al. Triggering of sudden death from cardiac causes by vigorous exertion. N Engl J Med 2000;343:1355-61.

מבוא:
לפעילות הגופנית אין ספור יתרונות בריאותיים, כפי שהוצג ויוצג גם מעל דפי אתר זה. גם לפעילות המתונה וגם לפעילות המאומצת ישנה היכולת לדחות את הופעתה של מחלת הלב האיסכמית. בד בבד, ידוע כי הסיכוי למוות פתאומי במאמץ אינו מבוטל, ונאמד כי בין 6- 17% מתוך כלל מקרי המוות הפתאומי באוכלוסיה מופיעים בזמן מאמץ. מחקר זה בא לענות על השאלה עד כמה הפעילות הגופנית המאומצת מגינה מפני מוות פתאומי או מגבירה את הסיכוי להופעתו.

שיטות
אוכלוסיית המחקר היתה כ- 21,500 רופאים בגילאי 40-84 בתחילת המחקר, ללא מחלות קרדיווסקולריות או סרטן, עבורם נאספו נתונים במשך 12 שנה. משך ביצוע פעילות מאומצת נקבע על ידי שאלה בשאלון: "באיזו תדירות הנך מבצע פעילות גופנית אשר גורמת להזעה ?". מוות במאמץ הוגדר כמוות בזמן ביצוע פעילות מאומצת שכזו, או תוך 30 דקות מסיומה, וזוהה על פי רשומות רפואיות או בן משפחה. משך ביצוע פעילות מאומצת (מעל MET 6, לדוגמא ריצה קלה, משחק כדורגל, טניס או כדורסל, מחול אירובי- ג.ד.) נחשב כ"זמן חשיפה" לגורם הסיכון, ומשך ביצוע פעילות שאינה מאומצת נמדדה כזמן פעילות ללא סיכון. בנוסף נערכה השוואה של סיכון התמותה בזמן פעילות מאומצת בקרב אלו אשר מבצעים פעילות זו באופן תדיר יותר או פחות.

תוצאות
לאורך 12 שנות המחקר נספרו 122 מקרי מוות פתאומי מסיבות לבביות, ורק עבור כשמונים אחוזים מהם היה מידע לגבי ביצוע פעילות גופנית בזמן האירוע או בסמוך אליו. 14% ממקרי המוות הללו ארעו בזמן פעילות מאומצת, ו- 5% ארעו תוך 30 דקות מסיומה. בממוצע, היו הנפטרים מבוגרים יותר (הגיל הממוצע- 60.5, לעומת 53 בקרב הנותרים בחיים). לא נמצא הבדל בשכיחות ביצוע פעילות מאומצת באופן סדיר בקרב אלו אשר מתו ואלו אשר לא, אולם בקרב הנפטרים היתה שכיחות גבוהה יותר של סוכרת, יתר לחץ דם, רקע של עישון. הסיכון למוות פתאומי בזמן פעילות היה 1 לכל 1.42 מליון שעות- אדם בסיכון (כלומר, פעילות מאומצת), בהשוואה ל- 1 לכל 23 מליון שעות פעילות מתונה יותר או מנוחה. כלומר, תוספת הסיכון היתה 1 לכל 1.51 מליון שעות סיכון. עם זאת, הסיכון למוות בזמן פעילות מאומצת ירד ככל שהנבדק עסק בה בשכיחות גבוהה יותר: עבור אדם אשר ביצע פעילות מאומצת מעל 5 פעמים בשבוע, הסיכון היה פי 11 לעומת זה במנוחה, אך אדם אשר עסק בה פחות מפעם אחת בשבוע- סיכונו היה פי 74 מאשר במנוחה.

מסקנות
ביצוע פעילות גופנית מאומצת העלה את הסיכון למוות פתאומי באופן משמעותי ביותר. עם זאת, יש לזכור כי הסיכון המוחלט לארוע שכזה הינו זעום, כאמור, ארוע אחד לכל מליון וחצי שעות פעילות גופנית מאומצת. סיכון זה ירד בקרב אלו אשר היו מורגלים לבצע פעילות בעוצמה שכזו, אולם עדיין היה גבוה לעומת מנוחה או לזמן ביצוע פעילות מתונה. החוקרים משערים כי המנגנון קשור להפעלה מוגברת של מערכת העצבים הסימפתטית, אשר מגבירה את הסיכון לפרפור חדרים. בקרב המאומנים, הטון הפאראסימפתטי המוגבר מקנה הגנה מסויימת בפני אותו מאורע קטלני. השפעתה המיטיבה של הפעילות הגופנית על משק שומני הדם גם היא בעל תפקיד אפשרי, בייצוב הפלאק הטרשתי. העובדה כי לא נמצא קשר בין רמת הפעילות לבין הסיכון למוות פתאומי מפתיעה, שכן ידוע היטב כי פעילות גופנית מפחיתה באופן משמעותי את הסיכון לתמותה. החוקרים מציינים כי לגבי מוות פתאומי, יתכן ואין הדבר מתקיים, ומביאים ציטוטי מחקרים התומכים או המפריכים את ממצאיהם. עם זאת, הם מציעים מספר הסברים מתודולוגיים באשר לממצאים אלו.

לסיכום
נמצא כי פעילות גופנית מאומצת מגבירה את הסיכון למוות פתאומי במאמץ. הסיכון המוגבר קטן יותר, ככל שהאדם מבצע את הפעילות המאומצת בתדירות גבוהה יותר. עדיין, הסיכון למוות שכזה הינו נדיר, ואין הדבר בא כדי למנוע מהאוכלוסיה לבצע פעילות גופנית. חשיבותה של הפעילות הסדירה במניעה של תחלואה ותמותה מסיבות שונות, בולטים לאין ערוך יותר מאשר אותה עלייה בסיכון למאורע כה נדיר.