האונקולוג D’Amico  מן המחלקה לאונקולוגיה וקרינה בבית החולים בריגהם בבוסטון מודה מעל דפי CANCER כי כריתת ערמונית רדיקלית עדיפה על פני קרינה בחולים עם סרטן ערמונית ממוקם בקבוצות סיכון נמוכה ובינונית.

(D’Amico et al CANCER 95: 281, 2002 ).

כל אורולוג “יודע” כי הטיפול הנכון לסרטן ערמונית ממוקם היא כריתת ערמונית רדיקלית! לעומת זאת, כל אונקולוג “משוכנע” כי הטיפול הנכון ביותר הוא קרינה חיצונית. ולכן באופן לא מאד מפתיע, במחקר שפורסם ב JAMA בשנת 2000, Fowler וחב’ אשר בדקו מה היו ההמלצות הטיפוליות של אורולוגים ואונקולוגים לחולים עם סרטן ערמונית ממוקם, מצאו כי האורולוגים מפנים לניתוח והאונקולוגים מפנים לקרינה.

דר’ D’Amico וחב’ במחקר רטרוספקטיבי רב מרכזי בדקו את תוצאות הטיפול בסרטן ערמונית ממוקם ב 2635 חולים והישוו את שיעורי הכישלון הביוכימי בחולים שטופלו בקרינה ובחולים שעברו כריתת ערמונית רדיקלית. החולים חולקו לקבוצות על פי הטיפול: קרינה (381 חולים) או ניתוח (2254 חולים) וסווגו לקבוצות סיכון על פי רמת PSA, דרוג גליסון, שלב קליני של המחלה ו- % הדגימות החיוביות בביופסיה.

בקבוצות הסיכון הנמוך והבינוני לכריתת ערמונית רדיקלית היה יתרון צנוע אך משמעותי על פני קרינה.

כששיעור הכישלונות הביוכימים 8 שנים אחרי ניתוח היה נמוך ב 14%- 10 בהשוואה לחזרת PSA אחרי טיפול קרינתי ((P<0.05.

בקבוצת הסיכון הגבוה אמנם הסתמנה בתחילה עדיפות לקרינה אולם הבדל זה נמחק בהמשך המעקב ולא היה משמעותי סטטיסטית.

על פי דר’ D’Amico וחב’ תוצאות אלו נותנות בסיס עובדתי להעדפת טיפול ניתוחי על פני טיפול קרינתי בחולים עם סרטן ערמונית ממוקם בקבוצות הסיכון הנמוך והבינוני.

בנוסף, המחקר מבליט את חוסר היעילות של שתי זרועות הטיפול המקומי הן ניתוח והן קרינה בחולים עם סרטן ערמונית בקבוצת הסיכון הגבוה עם שיעורי כישלון ביוכימי מעל 60% אחרי 8 שנים ללא יתרון לאחת מזרועות הטיפול.

יש לא מעט ביקורת נגד מחקר זה:

שיטות המחקר, וגיוס החולים,  בחירת END POINT של כישלון ביוכימי וללא התייחסות להשלכות על השרדות הן בעייתיות לדעת הסוקרים.

 יתרה מזאת, זרוע הטיפול הקרינתי שהוגדרה כקרינה קונבנציונלית הייתה נחותה מן הקרינה המודרנית המציעה מינון קרינה גבוה, ושיטות כמו 3DCRT או IMRT המקובלות כיום בסרטן ערמונית.

 גם בהגדרת הכישלון הביוכימי אחרי ניתוח אימצו דר’ D’Amico וחב’ את הגדרות הכישלון הביוכימי הגמישות של ASTRO המקובלות אחרי קרינה, אך לא אחרי כריתת ערמונית רדיקלית, שם מקובל להשתמש בסף קשיח של PSA מעל 0.2 או 0.4 נג/מל ולכן נגרם BIAS לרעת הטיפול הקרינתי.

לאור זאת, ה EDITORIAL (עמ’ 215) של האונקולוג דר’ Mack Roach מן המחלקה לקרינה ואונקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנציסקו המסתייג מן המסקנות של דר’ D’Amico וחב’ היה צפוי.

 מפתיעה הרבה יותר הייתה תגובתו של האורולוג דר’ Judd Moul אשר ב EDITORIAL באותו העיתון (עמ’ 211) שומט את ההזדמנות הבלתי חוזרת לנגח את האונקולוגים ובמקום לנצל את ההזדמנות החד פעמית בה אונקולוג ברמה של דר’  D’Amico מודה במאמר מדעי בעיתון מן השורה הראשונה בעליונות הטיפול הניתוחי האורולוגי על פני הטיפול הקרינתי האונקולוגי, מביע אף הוא ספקות במסקנות של דר’ D’Amico וחב’, ומסכים כי הבחירה בטיפול נכון בסרטן ערמונית מקומי רחוקה מלהיות פשוטה וברורה גם לאור מאמרם של דר’ D’Amico וחב’.